מאגר סיפורי מורשת

שמי בטי קורמן, נולדתי במלבורן אוסטרליה בשנת 1952, אני ילדה שלישית לזוג שורדי שואה מפולין. ההורים שלי קראו לי בלומה על שם דודה שלי, אבל בגן הגננת שינתה לי את השם לבטי (שם יותר מקובל). ההורים שלי נולדו בפולטוסק, פולין והכירו בתנועת הנוער בית״ר. כשהרגישו שהמצב לא טוב, הם ברחו ביחד לליטא והתחתנו שם בגטו. שם גם נולד להם הבן משה שבגיל שנתיים נלקח על ידי הנאצים ולא חזר. אבא שלי עבר את המלחמה במחנה דכאו ואימא שלי במחנה העבודה שטוטהוף. לאבא שלי היו ידיים מ״זהב״ וזה עזר לו לשרוד את מחנה דכאו – הוא היה משייף קופסאות מעץ לאחסון סיגריות בשביל הנאצים וכך קיבל עוד פרוסות לחם. יש לנו את אחת מהקופסאות שאבא שלי שייף.

אחרי המלחמה, אימא שלי חזרה לפולטוסק כדי לבדוק האם מישהו שרד. אבא שלי, שהתגייס לבריגדה היהודית בצבא הבריטי, הגיע למחנה צבאי באיטליה, ושמע שראו את אמי, אז הוא הלך לחפש אותה בפולטוסק וככה הם מצאו זה את זו. הם נשלחו למחנה פליטים של האמריקאים בגרמניה ושם נולדה אחותי רבקה (ריי). במחנה, אבא שלי הקים מפעל וחנות גלידה. בינואר 1951, הם הגיעו לאוסטרליה בתמיכה של משפחה של אמי, שגרה שם משנות ה-20. הם הגיעו בספינה בשם ״וולדאם״ ומרוב התרגשות ונסיעה ארוכה הם שכחו על הספינה את כל הכסף שהרוויחו במחנה הפליטים.

באוסטרליה, הם הקימו מפעל וחנות סריגה, אבא שלי עבד במפעל ואימא – בחנות. אני נולדתי בערך שנה אחרי שהגיעו לאוסטרליה. אני זוכרת חיים פשוטים, למשל, ללא טלוויזיה וללא חופשות כי המצב הכלכלי שלנו לא היה טוב. למרות זאת, הלכתי הרבה עם אבא שלי לאירועי ספורט וגם לאולימפיאדה במלבורן כשהייתי בת 4. המצב השתפר, כשההורים פתחו חנות מפעל בשכונה אליה עברנו. למדתי בבית ספר ממשלתי, אבל תמיד ידעתי שהבית המאוד יהודי, אבל לא דתי שלי, שונה מהבתים של החברות שלי. שאפתי תמיד להשתלב עם הילדים בבית ספר, הצטיינתי בפעילויות הספורט והמוזיקה בבית הספר. ניגנתי בפסנתר מגיל חמש ובבית הספר ניגנתי בכל האירועים וטקסים.

פגשתי את בעלי סטנלי, דרך קבוצת מוזיקה ששנינו ניגנו בה בגיל 17 והתחתנו – בגיל 21. יש לנו חמישה ילדים, שלושה בנים ושתי בנות. שלושת הגדולים נולדו באוסטרליה לפני שעלינו, הרביעית נולדה בארץ והקטן נולד בניו יורק כשהיינו בשנת שבתון.

בשנת 1980, לבעלי הייתה אפשרות, בשנה האחרונה שלו בהתמחות ילדים, לעשות את ההתמחות בבית חולים אחר וזו הייתה הזדמנות להגיע לישראל, לעבוד בבית החולים רמב״ם בחיפה ולגור ליד האחיות של בעלי, שעלו לישראל שנים לפנינו. ישראל הרגישה לנו כמו בית טוב לגדל בו את הילדים שלנו. לכן שנה אחרי שחזרנו לאוסטרליה החלטנו לעלות לישראל והתיישבנו בירושלים (שם בעלי מצא עבודה כרופא ב״הדסה עין כרם״). גרנו בבניין קומות, ואחרי כשמונה שנים עברנו לבית פרטי באותה השכונה. לפני יותר מעשור, בעלי ואני עברנו לגור גם בתל אביב ואנחנו מחלקים את השבוע בין ירושלים לתל אביב.

רוב הזמן הייתי עקרת בית וגידלתי את הילדים בזמן שבעלי היה רופא צעיר. עם זאת, עבדתי בספריה הלאומית בכתיבת מוזיקה על פי עדויות של שורדי גטו לודג׳ ובמשך ארבע שנים ליוויתי כפסנתרנית את מקהלת ״אנקור״. בשנים האחרונות, אני מתנדבת במוזיאון ישראל שבירושלים, בשירות מידע לקהל ובשנתיים האחרונות אני משמשת בתפקיד יושב ראש ארגון המתנדבים.

התחביב האהוב עליי עד היום הוא לשחק טניס ובאופן כללי אני מתעניינת בספורט וצופה בתחרויות. כילדה וכאישה צעירה, שיחקתי נטבול בליגת ״מכבי״ אוסטרליה עד גיל 27 (כשנולדה לי הילדה השלישית), השתתפתי בתחרויות ארציות של המועדון ״מכבי״ ובתחרויות בית ספריות. כיום, כשאנו מבלים יחד, תמיד אצטרף לנכדיי במשחקי ספורט שונים – פריסבי, טניס שולחן, טניס, כדורעף.

אני מאוד אוהבת תרבות והולכת להרבה קונצרטים ומוזיאונים, בארץ ובחו״ל. בירושלים, יש לי פסנתר, שעליו אני מנגנת בחגים כשבאים אורחים ומשפחה. אני גם נהנית מאוכל טוב ומשתדלת לשתות כל יום בשעה חמש ג'ין וטוניק.

המסרים שלי לדורות הבאים הם: אף פעם לא לשאוף לבינוניות אלא להכי טוב שאפשר, לא לפספס אירועים או דברים טובים בחיים ותמיד להיות בן אדם ולחשוב על אחרים.

הזוית האישית

איתן הנכד המתעד: היה לי מאוד מעניין לשמוע את הסיפור של סבתא שלי וללמוד דברים חדשים עליה שלא ידעתי לפני כן. לשבת עם סבתא שלי ולדבר היה מאוד מהנה, אנסה לעשות זאת שוב ואדאג להעביר את הסיפור ואת המסרים שלה לדורות הבאים.

איתן קורמן תרם סיפור נוסף למאגר המורשת בשנת 2023, לקריאתו לחצו על הקישור: חיים אפל – להגשמת חלומות אין גיל