מאגר סיפורי מורשת

שמי נעמי ח. עמדי, נולדתי וגדלתי בירושלים בתחילת שנות ה – 60. ימי ילדותי עברו עלי בסמטאות "זיכרונות ונחלאות", השכונות הוותיקות והציוריות של עירי הקסומה. עולם זה היה עשיר בחוויות וצלילים, אפוף בסיפורי אגדות ומעשיות שסופרו על ידי אבי וסבתי עליהם השלום. היה זה עולם צבעוני עם חוויות מרתקות. כל אלו באו לידי ביטוי בעבודות האמנות שלי ויצרו פסיפס צבעוני של דמויות ומראות שליוו אותי לאורך השנים ועטפו אותי בהרבה אהבה וחום.

האמנות היא כלי ביטוי לנפש האדם במקום בו המילים כלות והשפה דלה מלהכיל את הרגשות. שהרי כל קו וכתם הוא ביטוי לרגש. התחלתי לצייר לפני 20 שנה לאחר הירצחה של בתי הבכורה שרון הי"ד בפיגוע באוטובוס בירושלים. החלטתי להמשיך את דרכה של בתי ז"ל שהייתה אמנית רב תחומית.

להיות ירושלמי זה מותג, זו גאוות יחידה, במיוחד לירושלמים שנולדו וגדלו כאן. זאת עיר עם אוויר ואווירה מיוחדת – אווירת קדושה. ירושלים – טבורו של עולם. תילי תילים של סיפורים נכתבו עליה ועל דמויות שחיו בה במשך אלפי שנותיה (ביניהם 'תהילה' של עגנון שמזכירה מאוד את סבתי, וספריו של חיים באר- נוצות, חבלים ועוד). סיפורים רוויי כיסופים, געגוע וכמיהה לירושלים עם אווירת הקדושה המיוחדת המרחפת עליה תמיד. ירושלים של מעלה אשר שכינה שורה בה. ירושלים של מטה שזהב ואור המבצבצים מבין קפלי שנותיה מחברים אותן. האבן הירושלמית ממנה נבנו בתיה, חצרותיה ורחובותיה וכל פיסת נוף בה משרים שלווה ועוטפים את המתבונן באהבה רבה כמו לוחשות לו את סוד הגאולה המיוחלת אשר תרפא את כל החוליים ותפתור את כל הדילמות. הרבה כאב ומלחמות חוותה ירושלים, היא נחרבה באש השנאה ובאש האהבה תבנה ותכונן.

בעת עיסוקי באומנות נגעתי בתחומי אומנות רבים. הנושאים שלי שאובים מתוך נוף ילדותי, דמויות ירושלמיות שהכרתי בילדותי ותיארתי אותן בציוריי ובאומנותי (ועליהן אני גם מספרת). אני עובדת בטכניקות שונות ומגוונות. האמנות שלי עוסקת גם בפיסות זיכרון, בנוף ילדותי ובפנטזיה. אני רוצה לשתף אתכם בחלק מציוריי בהם אני מספרת סיפורים ירושלמיים הזכורים לי מימי ילדותי. נוף ילדותי תרתי משמע. עבודות אלה מציגות דמויות ומראות אשר ליוו אותי מילדותי המוקדמת ועטפו אותי בחוויות מופלאות. בנוף ירושלים של שנות ה- 50-60 מפרספקטיבה של ילדה סקרנית עשיתי את דרכי אל האנשים והמקומות הנפלאים האלה. אינטראקציה זו מלאה אותי באושר ובעושר תרבותי.

בין קרעי הזיכרונות הצבועים ניגון ואור צבעי חלום ורוד, יצא ליבי בכמיהה וגעגוע אל אותם אשר באור נשמתם שזרו את חיי בפסיפס צבעוני, חם ואוהב, אשר ממנו שאבתי בעיתות משבר אנרגיה להמשיך לשרוד וליצור. בעבודותיי אני יוצרת דיאלוגים ביני לבין הדמויות, בין הדמויות לבין עצמן וכן עם הצופה.

    "האובדים מארץ אשור"… (ישעיהו כז' יג')

הנביא ישעיהו בפסוק " וְהָיָ֣ה  בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִתָּקַע֮ בְּשׁוֹפָ֣ר גָּדוֹל֒ וּבָ֗אוּ הָאֹֽבְדִים֙ בְּאֶ֣רֶץ אַשּׁ֔וּר וְהַנִּדָּחִ֖ים בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהִשְׁתַּחֲו֧וּ לַֽיהֹוָ֛ה בְּהַ֥ר הַקֹּ֖דֶשׁ בִּירוּשָׁלָֽ͏ִים"  מבטא את כמיהתו של העם היהודי, להגאל ולהגיע לירושלים, שעליה חלמו והתפללו במשך דורות. ביצירה זו  רואים את שיבת יהדות בבל לירושלים . אנו רואים אישה טווה  את חוט שרשת הדורות וכל הדמויות אשר בתמונה, כולל בני משפחתי זכו להגשים את חלומם ולעלות לירושלים. התיאור בספר יחזקאל של בית המקדש, בא לידי ביטוי בבית הכנסת יחזקאל הנביא שנבנה בבבל בעיר עמדיה . גם בירושלים בשכונת נחלאות – שכונת ילדותי נבנה בית הכנסת יחזקאל הנביא באותה מתכונת.   בעזרת ה' יתברך, זכה אבי ז"ל להגשים את חלומו ולהגיע לירושלים בתחילת המאה הקודמת בשנת 1926 ולהיות מבוניה של ירושלים.

לקריאת סיפור התיעוד על אבי:

"הכיר כל רחוב, סמטה ושכונה, סיפר על ובנה את ירושלים כשבעים שנה"

"חכמת נשים בנתה ביתה"

עם בוקר יום ראשון, היו אוספות את כל הכבסים המלוכלכים: מצעים, מפות, בגדי השבת והחול, אל תוך סדין גדול אחד. חיוך רחב היה נסוך תמיד בכל תנועה ועל פניהן. יוצאות הן אל הנהר בצוותא לעוד יום של מפגש חוויתי ומרתק.  היו מספרות ומתחדשות בכל מאורעות השבוע שעבר, באירועים משמחים כאלה ואחרים, ומהמתחדש בקהילה. הן היו מלוות את עבודתן בשירה, מחזקות אישה את רעותה ומוצאות פתרונות לכל בעיה או שאלה שצצו. בערוב היום לכשיסיימו את מלאכתן, לאחר שחפפו במי הנהר את שיער ראשן ורחצו את גופן, כמו מטהרות אותו מתלאות החיים. כל הכבסים היבשים היו מקופלים ומונחים בכליהן הנקיים. כאשר כל חלומותיהם ומאווייהם הגשימו את ייעודם. היו שבות לביתן שמחות וטובות לב אל הבית הקורא להן בשקיקה. שם חיכו להן הילדים הרכים לחיבוק חם ועוטף, פת ערבית ושיר ערש לפני שנת לילה שהגיח מן החרכים.

פוטרט אבי ז"ל

"שתלתם ניגונים בי… גרעינים, גרעינים, נשאם לבבי. עתה הם… עולים וצונחים ושולחים פארות בדמי" כדברי השיר, יצאתי למסע אל מחוזות ילדותי.

אבי ז"ל בלילות שבת נהג לאחר קידוש וסעודה, במיוחד בלילות החורף הארוכים לספר לנו סיפורי מעשיות ואגדות. היו אלה סיפורים מרתקים שעברו מדור לדור. בשבת לפני הצהריים לאחר סעודת השבת נהגתי לצאת עם אבי ואחיי, לביקורי משפחה בשכונות קטמון, בגבעת שאול ובלפתא. בדרך לסבתי לקטמון, לא יכולנו שלא לעצור ליד ציון קבר דוד המלך בהר ציון. שם עלינו לגג והשקפנו לעבר הכותל המערבי, שהיה בידי הירדנים. התבוננתי בסקרנות ובחשש מה לעבר מבנה הכנסיה, שמא יצאו חיילי הליגיון הירדני וירעו לנו.

"המסע"

"הודו להשם כי טוב". אני מטיילת בסמטאות ירושלים של מטה וחשה את ירושלים של מעלה, זוהרת כנזר זהב, שתיהן שזורות זו בזו כעיר שחוברה לה יחדיו. ירושלים אחת של מטה היא ירושלים אחת של מעלה, כלומר ירושלים הגשמית והרוחנית, שתיהן נמצאות בדרגת קדושה אחת היא – ציון. בלשון הקבלה ציון זו נקודת מלכות שאליה מתנקזת כל מציאות העולם (כמו נקודת מגוז). בנקודה זו מתומצתת כל המציאות של העולם כולו. כל ההוויה נמצאת בנקודה זו והיא מתפשטת במעגלים ויוצרת עולם ומלואו.

כך הייתה סבתי האהובה עוטפת את אחי הקטנים שנדרשו להשגחה מתמדת, באין מספיק ידיים כדי לטפל בהם ובשאר מלאכות הבית הרבות. מלאכות שלא הצטמצמו רק בכביסות, בישול וניקיון (הרבה מן העבודות שנעשות היום במכונות נעשו אז ידנית) אלא גם הדיש של החיטים, בישול החיטה, הפיכתה לבורגול בעזרת המכתש הגדול העשוי שיש שנבנה בחצרנו. נושאת אחד מנכדיה הרכים קשור על גווה כשהוא עטוף בשמיכה ססגונית ספוגה בחום ואהבה.

הייתי מביטה בעיניים סקרניות על השמיכה הצבעונית הארוגה באותן צורות של ציפורים, פרחים וצורות. כמה אהבה וחום מכילה שמיכה זו הנושאת את גופו של אחי הקטן על גבה של סבתי. עכשיו היו ידיה פנויות לעבודות הבית השונות – לחתוך, ללוש, לבשל ולכבס.

אימא ושכנותיה יצאו לחצר הגדולה להכין את החיטה לבישול וגריסה. כל השכנות נקראו למטלות השונות. שם בפתח החצר אחת הנשים הייתה מנפה את החיטה מן המוץ, מרקידה את גרעיני החיטים על כברה הגדולה העשויה עץ ורשת. הרוח הייתה באה ומעיפה את המוץ מהחיטים בגלים, גלים פתיתי אור זהובים. גלים של מוץ זהוב היו נישאים ברוח בכל פעם שהייתה מקפיצה את החיטים בכברה. בפינה אחרת בחצר, על גבי גחלים, ניצב דוד נחושת גדול ובתוכו מים שנועד לבשל את החיטים. לאחר הבישול הוצאו החיטים בתרווד גדול ונפרסו בסדין נקי להתייבש בשמש. שעת צהריים, השמש כבר עמדה בשמיים ואנו חיכינו בכיליון עיניים לקבל את גרעיני החיטה המבושלים מתובלים במעט סוכר לארוחת הצהרים. זכורני באחת הפעמים כששבה אחותי הגדולה עם ילדה רכה מבנות אשכנז לביקור בבתינו. בעוד הילדה מתוודעת אל בני הבית בשמה, הגיעה סבתי נושאת על גבה אחד מנכדיה הרכים קשור אל גבה בשמיכה הצבעונית. לבושה הייתה סבתי בכותנתה ועליה שמלתה המסורתית ארוכת השרוולים בעלי שובל ארוך. לראשה כרוכה מטפחת לבנה בעלת גדילים קצרים ועל פניה הטובות הרכיבה משקפיים אשר הגדילו את חיוכה הטוב. משראתה הקטנה את סבתי עם הזאטוט על גבה נשאה את קולה בבכי מבוהל שמא גם לה צפוי אותו אתו גורל. מימיה לא ראתה מחזה מוזר כל כך.

נכנסתי אל סמטאות חיי, תוך כדי שיטוט באתי אל אותו עולם פנימי וקסום שהיה עשיר בחוויות וצלילים. אפוף סיפורי מעשיות ואגדות, טבול בצבעים, ריחות ומראות מרתקים. את החוויות הללו ניסיתי להעביר על בד ולהפוך אותן לצורה חזותית ואני מקווה שהצלחתי לתת לצופה ליטול חלק במסע הזה.

הזוית האישית

מתן: נהניתי מאד מהמפגשים והעבודה עם נעמי. היה מעניין מאד לשמוע את סיפוריה של נעמי, הרגשתי שאני תורם.

נעמי: מכל מלמדי השכלתי. המפגשים בכיתה עם התלמידים, המורה רועי והמדריכה מרים גבאי היו מרתקים ונתנו לי לחוות חוויית למידה. קיבלתי הרבה כלים טכנולוגיים, מיומנות וביטחון להמשיך ולעבוד לבד בבית. כמו כן, קיבלתי המון מוטיבציה להמשיך ליצור ולפרסם פרויקטים נוספים. תודה רבה לכם, תבורכו.