מאגר סיפורי מורשת

שמי אריה נח עמדי, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי.

אבי, חיים שבתי ז"ל, עלה לארץ בשנת 1927 מעמדיה שבחבל כורדיסטן העיראקית. הוא עלה ארצה לבדו בגיל שבע עשרה דרך סוריה. כדי לעלות לארץ, התאספו בני הקהילה בבית הכנסת והמתינו לקבל אשרות כניסה. את הדרך מסוריה עשו על משאיות של פעם. טלטלות ותלאות רבות עברו בדרך עד שהגיעו לישראל ולירושלים.

כאן בירושלים קיבל אותו אחיו הגדול ממנו, אברהם, שהתגורר בירושלים בעיר העתיקה. הוא גר ליד בית החולים משגב לדך, סמוך לכותל המערבי. במקום זה חיו מספר שנים. לאחר מספר חדשים בארץ הכירו לו את אמי רחל. המפגש התקיים אצל אחיו הבכור, אברהם. הם נישאו, כשאמי רק בת 14. מאוחר יותר עלתה ארצה אמו של אבי (סבתי רחל) יחד עם ילדיה, גאולה ויצחק. בתה הנוספת (כותון) הגיעה מאוחר יותר עם בעלה אהרון ז"ל. כל המשפחה התגוררה יחד, סמוך לכותל המערבי שבעיר העתיקה, במשך מספר שנים. אחרי לידת בתם הבכורה שמחה, עברו לגור בשכונת זיכרון יוסף, שכונת הכורדים. (היו מספר שכונות קטנות כמו זיכרון משה, זיכרון יעקב, זיכרון יוסף שנקראו בשם כולל – 'זיכרונות'). יותר מאוחר שינו את השם 'זיכרונות' לנחלאות, שכונה שהתפרסה מגן סאקר עד ממילא (52 נחלאות).

בשכונת 'זיכרונות' גרו בבית משותף עם עוד מספר משפחות. צורת המגורים הייתה בית עם פרוזדור ארוך, כל משפחה קיבלה חדר אחד בלבד ולא חשוב מה היה גודל המשפחה ומספר הנפשות בה. התגוררו שם משפחת לוי שרה, אסתר, אליה, סמרה ועוד… ארבע שנים אחרי שנולדה בתם הבכורה (אחותי שמחה), נולדה הבת השנייה  -יפה ז"ל. עשרים חודשים אחרי יפה נולדה שושנה ואחרי שנה ורבע נולד ילד בשם מנוח ,שנפטר בגיל שבעה חדשים באופן פתאומי (כנראה כתוצאה מתרופה שלא התאימה לו). אחריו נולדו רותי, בתיה, משה, יואב ואריה. משפחה מבורכת ילדים, ברוך ה'. אחרי הולדתי (אריה), עברה המשפחה להתגורר בקרבת מקום,צ בבית חדש ברחוב הקישון 3, בית בן שתי קומות שבנה אבי בשתי ידיו עבור שלושת האחים: אברהם, יצחק ועבורו.

אבי היה בארץ בתקופת המנדט הבריטי, חבר בארגון לח"י, הם נלחמו בבריטים ללא אמצעים ותחמושת. הנשק היחיד שהשתמשו בו היה אלות. במסגרת פעילותו בלח"י, כשפרצה מלחמת השחרור בשנת 1947, הם הבריחו יהודים מעיראק לארץ. באחד הפעולות נתפסה דודה רבקה על ידי הלגיון הירדני, אך מאוחר יותר שוחררה. בשנת 1951, שבועיים לפני שנולדה אחותי, נעמי, נפטר ממחלה ממושכת סבא שלי (אבא של סבתא רחל), סבא נחום. אחרי נעמי נולדו בני, ירדנה, עדנה, שרה ורוני. המשפחה הלכה וגדלה ונטל הפרנסה היה גדול מאד. מאז עלייתו של אבי ארצה, עבד בכל מיני עבודות מזדמנות כמו: סלילת כבישים, ביצורים בנבי סמואל, בניית היישוב היהודי, חלוציות ממשית – העבודות התקיימו בכל רחבי הארץ. בקיבוצים, מושבים בצפון הארץ, כפר רופין, טירת צבי, כפר יובל, מושב ירדנה, שלוחות ועוד. בירושלים לא הייתה עבודה. זו הייתה האפשרות לפרנס את המשפחה. הוא היה נוסע ביום ראשון וחוזר רק בסופי שבוע. כך עבד במשך ארבע או חמש שנים עד שמצא עבודה בירושלים וחזר להיות עם המשפחה.

בשנת 1968, לאחר מלחמת ששת הימים, נבנתה מחדש ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה. אבי היה אחד מבוניה. הוא היה שותף גם בבניית ישיבת מרכז הרב בשכונת קרית משה. זכורני, בהיותי ילד התלויתי לאבי בימי החופש, וראיתי כיצד נבנה בניינה של הישיבה. הוא שמח על כל הזדמנות שניתנה לו להוסיף עוד נדבך בבניין הארץ ובמיוחד בירושלים. אחי מספר שגם בבניית שתי הקומות במלון המלך דויד (קינג דויד) היה לאבי חלק. לזכותו נזקפת בנייה של רבעים גדולים של ירושלים העתיקה והחדשה. הוא עבד כבנאי עד שיצא לפנסיה.

אהבתו לארץ ולמולדת הייתה גדולה מאד, היה מתבונן באבנים באהבה רבה. הוא טייל הרבה בירושלים, בעיקר באזור ליפתה ובשדות. הוא  הכיר כל עץ, צמח, בית בירושלים, ולכל מקום היה לו סיפור מיוחד משלו. הוא ידע להשתמש בעשבים וצמחי מרפא, בפירות שגדלו פרא היה קוטף ומביא הביתה, התעניין ובירר על כל צמח. כאשר פגש בצמחים, פירות וכדומה, היה קוטף ומחלק לאחרים. בליל שבת אחרי הקידוש והסעודה היה יושב ומספר לכל המשפחה, ובעיקר לילדיו, סיפורים ואגדות שעברו מדור לדור (ששמעו מפיו של הרב שמעון עלוואן אבדני, רב הקהילה). היו לו סיפורים מרתקים והוא היה מספר בצורה כל כך מרתקת ונפלאה במשך שעות ארוכות.

אבא ואימא בטיול בצפון עם חברים שהם כמו משפחה

אמי, רחל, עלתה ארצה בשנת 1927 עם הוריה: סבא נחום וסבתא עזיזה, אחותה רבקה, בעלה דניאל ובנם אברהם (אברהם מזרחי מלוחמי הלח"י). הם התגוררו בירושלים בעיר העתיקה ברובע היהודי עד פרוץ מלחמת העצמאות 1948. הרובע היהודי סבל הפגזות רבות מהירדנים. באחד הפעמים, דודה רבקה בהיותה בהריון, בדרכה להביא מים (היו יורדים למעין השילוח וממלאים מים בפחים) -נפל פגז לידה. היא נפצעה מרסיסים, הובאה לבתי מחסה ושם טופלה במשך ארבעה חדשים עד שנולד בנה נחום. עד יום מותה נשארו לה בגוף רסיסים מאותו פגז.

דודה רבקה וסבתא עזיזה עברו לגור בקטמון ברחוב הל"ה. כילדים היינו מבקרים אותם הרבה, הולכים ברגל מאזור השוק עד לקטמון על מנת לאכול מהמטעמים הטעימים של סבתא עזיזה, לשמוע סיפורים ולקבל חיבוק חם ואוהב. אמי רחל מאז ומתמיד הייתה עקרת בית ומדי פעם נאלצה לעזוב את ילדיה הקטנים ולצאת לעזור בפרנסת המשפחה. היא עבדה ככובסת, בניקיון, וכדומה. הילדים הקטנים נשארו בבית בהשגחת האחיות הגדולות. הייתה תקופת "צנע" בין השנים 1940-1958. באותה תקופה חילקו תלושים למזון לפי מספר הנפשות, קיבלו אוכל  לפי מנות. גם בטיפת חלב חילקו מנות של דייסה או חלב, עבור התינוקות. שמחה אחותי הבכורה למדה בבית הספר כארבע או חמש שנים, היא לא יכלה להמשיך ללמוד, חייבו אותה לצאת לעבוד ולהביא פרנסה לבית. היא למדה תפירה ועבדה כתופרת סלונית לבגדי אופנה וכו'. מהשאריות של הבדים היא הייתה תופרת לאחיות שמלות וסורגת סוודרים לאחים. כך גם אחותי שושנה. אם לא עבדו בחוץ, טיפלו בילדים הקטנים ועזרו במשק הבית.

מימין: הורי בטקס סיום קורס קצינים של אחייני אורן עמדי, משמאל: הוריי בחתונתי

אבי היה איש ירושלים, מחובר מאד לאדמת ירושלים וארץ ישראל. הוא חינך אותנו לאהבת הארץ ולאהבת הזולת, כמה זה סמלי  שנפטר דווקא ביום ירושלים. תמיד חזר ואמר לנו:" לא משנה כמה יש לכם, חמישה שקלים, פרוסת לחם וכדומה, אם לצידך נמצאים אנשים שזקוקים, תחילה תיתן להם, אחר כך תדאג לעצמך". הוא שירת את קהילת מתפללי בית כנסת "יחזקאל הנביא" – (העתק של ביהכ"נ שהיה בעמדיה, נבנה לפי התיאור של בית ה' המופיע בספר יחזקאל), בהתנדבות שנים רבות. שימש כשמש של בית הכנסת ודאג לכל צורכם של המתפללים ולכל הקהילה: אוכל לפני חגים, שמחות, תפילין, קפה תה, ניקיון של בית הכנסת ועוד.

אהבת ישראל זרמה בעורקיו, עד כדי כך שגם אחרי שיצא לפנסיה, הוא עבד בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. הוא טיפל בקבורות חיילי צה"ל. טיפח בגינון ובניית מצבות. הוא השתתף בצערן של המשפחות השכולות, לעיתים קרובות מצאנו אותו הולך לנחם את משפחות הנופלים. הוא כל כך התחבר אליהם, עד שהיה יושב ובוכה איתם. בשבוע האחרון לחייו נהרג הטייס משה לשם. אבי בדרך כלל לא עבד בימי שישי בבית הקברות. באופן חריג באותו יום שישי עבד, ומנהל בית הקברות בהר הרצל ביקש מאבי לדאוג לסיים את בניית המצבה של הטייס משה לשם עד ליום ראשון, כי זה היה יום השבעה של הטייס. אבי הודיע לו: "אני אסיים היום". למחרת במוצאי שבת אבי התבקש לישיבה של מעלה, בכח' באייר תשנ"א – יום ירושלים.

קובץ סיפורים נוספים שאביו של אריה עמדי נהג לספר: 

הזוית האישית

אריה: התכנית מרתקת ומעניינת. החיבור עם התלמיד אלחי אזולאי היה חיבור מיוחד, נחשפנו לתכנים ולימוד מעשיר.

אלחי: התוכנית יפה וחשובה, תורמת למבוגרים ולתלמידים. נוצר קשר מאד חברי, התחברות לא סתם להיפגש אחד עם השני, אלא קשר של אכפתיות ודאגה הדדית. קשר דו צדדי, הפעילויות היפות והמעשירות הוסיפו נופך מיוחד.

אריה עם התלמיד אלחי שליווה אותו במהלך תכנית הקשר הרב דורי