מאגר סיפורי מורשת

סבתא אורה מספרת למעיין על הוריה

סיפורה של אימא שלה שושנה

שושנה, אמה של סבתא אורה נולדה בהונגריה בשנת 1923.

היא ושתי אחיותיה מריקה וליצי היו חברות "בנוער הציוני" שם הם למדו על ארץ ישראל, למדו עברית, שרו שירים בעברית ויצאו לטיולים בטבע. בזמן המלחמה, הונגריה הייתה בטוחה יחסית. הגרמנים לא פלשו אליה אבל חוקי הגזע יושמו. הם חויבו לענוד את הטלאי הצהוב והיו עליהם מגבלות.

הונגריה הייתה המדינה האחרונה שהנאצים פלשו אליה במרץ 1944. ממש לפני זה הייתה תקופה קצרה של שלטון ליברלי יותר, ואז נתנו לנוער הציוני לפעול. בחופשת החורף התכנס "הנוער הציוני" למחנה על שפת אגם בלטון ושם הם דנו בעיקר בהכנות להצלת היהודים: מקומות מסתור, מחסני מזון ותעודות מזוייפות. שושנה שימשה בתפקיד מאוד חשוב, כמתורגמנית (היא דיברה הונגרית, גרמנית ויידיש). הגיעו לשם פליטים מפולין וסיפרו על ההשמדה. בזמן המחנה הם הצטלמו והתמונה תלויה בחלק של הונגריה ב"יד ושם".

שושנה וליצי הסתתרו ב"בית הזכוכית", בניין של בית חרושת שהוסב למקלט ונכנסו אליו 3,500 אנשים שחיו בצפיפות רבה עם מעט אוכל. שושנה סיפרה שהיו שם המון כינים והיו תנאים סניטרים ירודים, בתי השימוש היו סתומים. שושנה איבדה במלחמה את אמה ואת אחותה מאריקה.

אחרי המלחמה הם גרו בחדר אחד בבית שהם גרו לפני המלחמה כי נכנסו עוד אנשים אחרים.

העלייה לישראל

הם החליטו לעלות לארץ ושושנה יצאה ראשונה. הם הזמינו תופרת הביתה שתתפור לה בגדים לארץ החדשה וזה כשבקושי היה להם כסף. היא עלתה לרכבת והמזוודה נפלה, הם עצרו את הרכבת והמזוודה נעלמה. שושנה החליטה לנסוע בלי כלום, כי ידעה שאם תחזור חזרה לא תעלה לארץ, אז נסעה בלי כלום. היא עלתה לארץ באונייה "הנרייטה סאלד", אחת מהאוניות הראשונות שהבריטים גרשו לקפריסין, שם היא הכירה את דוד. היא עלתה לארץ בדצמבר 1946 והייתה במחנה עתלית כמה חודשים.

סבתא אורה מספרת על אביה דוד

סבא דוד נולד בתאריך 27.8.1920. היו במשפחה שלו שלושה בנים ושלוש בנות, הוא היה הכי צעיר. מבחינת היהדות הם היו נאולוגים וחגגו את חגי ישראל. נשארה לנו אחרי השואה את ההגדה של פסח כתובה בעברית וגרמנית משנת 1858 שהייתה שייכת למשפחה.

אבא שלו ברנרד למד בפריז חקלאות והיה המנהל של ארמון אסתרהאזי ליד שופרון, תפקיד שהיה תפקיד מאוד חשוב. לפני שדוד נולד, אביו נלחם בצבא ההונגרי במלחמת העולם הראשונה ונפצע קשה. כשדוד היה בן שלוש, אביו נפטר בזמן ניתוח בגלל הפציעה ולכן דוד נחשב ליתום מלחמה.

הם עברו לשופרון, עיר שקרובה לסלובקיה, ולאמו הייתה חנות מכולת קטנה.

דוד לא אהב ללמוד, הוא עבד בבית חרושת שהעביר דוגמאות של ציורים למשי וככה עזר לאמו להתפרנס.

כשהיה בשופרון, היה חבר בתנועת הנוער הציוני. הוא היה מאוד נלהב מהתנועה וכל פעם שפגש חברים לא אמר להם שלום, אלא היה אומר להם "חזק" ולכן כינו אותו "חזק" (בתנועה נתנו לאנשים כינויים והוא המשיך במסורת: לבן של השכנים שהיה רזה וצנום קרא "צופציק" וכשאסף הדוד שלי נולד ישר, דוד כינה את אסף התינוק "אלפונס הראשון"). בשנת 1938 דוד השתתף בועידה של הנוער הציוני, היה נציג של שופרון. בא נציג מישראל (משה קול). דוד חזר משם נלהב מאוד.

הייתה לו הזדמנות לעלות לארץ לפני המלחמה, אבל אמו התחננה שלא יעזוב אותה, כי היא גרה לבד וגידלה את מאריקה נכדתה בת השש.

כשהחלה המלחמה הוא גויס לצבא ההונגרי כיתום מלחמה עם מדים, אבל לאט לאט לקחו את כל הזכויות שלו ושלחו אותו לגבול ליד נהר הדון על גבול רוסיה לעבודות כפייה. יש עדות מפורטת שהוא נתן ביד ושם וסיפר מה קרה לו במלחמה.

ברמה העקרונית, דוד ברח לרוסיה ונשאר שם כשבוי ארבע שנים. לקראת סוף המלחמה התגייס לצבא הצ'כי שנלחם בגרמנים, וכשנגמרה המלחמה חזר לשופרון. הוא מצא שאמו ושתי האחיות אח אחד ובת אחותו בת שש נספו. נותרו לו מהמשפחה רק אח ואחות.

הוא ביצע כמה שליחויות סודיות והעביר כסף ובגדים לארגונים יהודיים. כשהתחילו לחשוד בו העבירו אותו תוך שבוע לאיטליה עד שעלה לארץ בספינה "כ"ג יורדי הסירה", גם היא אחת מהספינות הראשונות שגורשו לקפריסין שם פגש את שושנה.

הם קיבלו סרטיפיקט שזה אישורי עלייה לארץ ודוד עלה לארץ יום אחריה, למחנה המעפילים בעתלית בדצמבר 1946. הם עברו להכשרה בקיבוץ בנימינה ושם התחתנו בתאריך 30.5.47 ועברו לגור בקיבוץ מבקיעים.

סבתא אורה, נולדה בתאריך 16.1.1951בבית יולדות ברחובות. שושנה הודיעה שהיא לא תלד עד שלא תאכל בשר עגל ששחטו ואכן היא אכלה ממנו, ונסעה במשאית ללדת.

חייה של של סבתא אורה במושב אביגדור

כשהייתה בת חצי שנה היה פילוג בקיבוצים כי הייתה מחלוקת אידיאולוגית והם עברו לקיבוץ גן שמואל וכשהייתה בת שנתיים וחצי הם עברו למושב אביגדור וגרו שם 11 שנים. הם גרו בדירונת, בצריף אחד מתוך ארבעה שבנתה הסוכנות לעובדיה. בכל צריף היו שתי דירות קטנות. זה היה בית מאוד קטן עם מטבח קטן מאוד ומקלחת פצפונת. בחדר הכי גדול ישנו ההורים במיטה נפתחת וחדר הילדים היה ממש פיצקי. בכניסה הייתה מרפסת שדוד בנה ותלה גם נדנדה שכל ילדי השכונה באו להתנדנד עליה.

אביה, דוד עבד במפעל תחנות הטרקטורים שהיה מפעל ומוסך שתיקן כלים חקלאים בכל הארץ ובכך עזר להקמת החקלאות במושבים ובקיבוצים. לדוד, למרות שלא למד הרבה היה ידע עצום והוא הקפיד לקרוא עיתון "מעריב" כל יום ולהאזין לחדשות. הרדיו פעל לשעה או שעתיים בבוקר, בצהרים ובערב, בעיקר השמיעו חדשות ותמיד דוד ביקש שבחדשות יהיה שקט. באחד הימים התחילו החדשות סבתא אמרה לו "אחרי החדשות אני אגיד לך משהו חשוב".

הייתה גם תוכנית שנקראה "חיפוש קרובים" שבה אנשים ביקשו לאתר בני משפחה שאיבדו בשואה ושושנה הקפידה להאזין לה.

כדי להרוויח קצת יותר כסף, כשהגיע החשמל, ליישוב אביגדור התקינו עמודי תאורה ברחובות. דוד הפך לחשמלאי של המושב. הוא היה מרכיב על הנעלים טופסנים מיוחדים מברזל עם שיניים חדות ובולטות שנינעצו בעמוד העץ וקושר את עצמו עם חבל, וסבתא הייתה עומדת למטה ומסתכלת בהתפעלות ובחרדה איך הוא מטפס על עמודי חשמל כדי להחליף את הנורות השרופות וחוששת שיפול.

היה לו חוש הומור נפלא, הוא שיבש מילים בצורה שרק עולה חדש עם חוש הומור יבין, למשל כששאלו אותו אם הוא רוצה לאכול משהו קל היה עונה "נוצות" וכששאלו אותו שבעת? ענה "סבלתי". "בשום פנים ואופן בך" במקום נודניקית היה אומר נודניקה.

אימא שלה, שושנה, הייתה האחות במושב, היא הייתה אחות מיתולוגית ולא שוכחים אותה עד היום. העבודה במרפאה הייתה בבוקר ואחר הצהריים עם הפסקה באמצע. בהפסקת הצהריים שושנה הלכה לישון (שלפשטונדה) ותמיד הייתה אומרת "אני הולכת לישון אחד", וכולם היו צריכים להיות בשקט. סבתא הייתה מגיעה למרפאה אחרי בית הספר ומכינה את שיעורי הבית בחדר האחות. שושנה הייתה עם חוש הומור נדיר ועם חוכמת חיים ויחסי אנוש נפלאים.

בתקופה ההיא לא היו דברים חד פעמיים אז היא הייתה מרתיחה מחטים, מזרקים כדי שיהיו סטריליים.

אחת לשנה שושנה הייתה מגיעה לבית הספר וכל תלמידי הכיתות שהיו צריכים לקבל חיסונים, הם עמדו בתור והיא הזריקה להם. סבתא תמיד ביקשה להיות ראשונה בתור, אבל באחת הפעמים נפל עליה פחד ולא רק שלא הייתה ראשונה הייתה אחרונה ובכתה. תמיד כשאימא שלה שושנה הייתה מגיעה, סבתא הרגישה מאוד חשובה.

ברגע שהיה להורים מספיק כסף היא שכרה עוזרת בית. סבתא אורה מספרת: "אחרי שאיתן נולד הייתה לנו עוזרת בשם חנה מכפר ורבורג. היא הייתה נשואה לניצול שואה ולפי הסיפורים היא החביאה אותו בזמן המלחמה. חנה הייתה נכנסת הביתה ומסדרתמנקהמבשלת במהירות רבה והייתה מכינה לאיתן את הלחם עם נקניק וירקות וחותכת אותו לקוביות שלהן היא קראה "חיילים" ואיתן היה אוכל בלי להרגיש. המבחר של המצרכים היה מאוד דל, למשל עגבניות ומלפפונים היו רק בקיץ כי זו הייתה העונה, לא כמו היום". בתקופה שהיה מחסור במצרכים היו מחלקים תלושים בהקצבה של מצרכי יסוד לכל משפחה. לשכנים שלהם היה לול תרנגולות וכשיום אחד סבתא אכלה אצלם ביצה הם ביקשו ביצה בחזרה.

לשושנה היה תפריט קבוע שבישלה לכל יום בשבוע והייתה תקופה שהאנשים שעבדו עם דוד בתחנת הטרקטורים אכלו אצלה ארוחת צהרים במטבח הקטן תמורת תשלום, וזה עזר להם להרוויח קצת יותר.

בכל יום שישי אימא של אורה, שושנה הכינה ארבע רולדות של עוגה הונגרית ממולאות בשוקו, בפרג, באגוזים ולפי הרצון בעוד מליות והבית היה אפוף בריחות אפיה נפלאים, עד מוצאי שבת הכל נגמר. מאוד אהבו את העוגות. עוד דבר שאפיין את המשפחה שלהם ואת התקופה הייתה שריקה קבועה שבמקום לצעוק את השם היו שורקים אחד לשני.

בגן המושב באביגדור היו ילדים רק מהמושב, היו מעט ילדים. סבתא אורה זוכרת היטב שבתחילת היום תמיד הייתה מציירת ואז המשיכה ועשתה דברים אחרים ויום אחד אמר אחד הילדים "את תמיד מציירת בהתחלה" והיא אמרה לו "לא נכון". יום אחרי הגיעה לגן ולא ידעה מה לעשות כדי להוכיח לו שהוא טועה, ואז בסוף ישבה לצייר כמו כל יום.

היו לה חברים וחברות מהשכונה גם של בני הגיל שלה שהלכו לבתי הספר ולגן וגם חברים מהמושב לא בגיל שלה. ברחוב הקטן שלה היו הרבה משפחות יוצאי הונגריה ניצולי שואה וכמעט לא היו שם סבים וסבתות ובעצם החברות בין  המבוגרים והאנשים הייתה מאוד חזקה.

שושנה טענה שכשיש מצב רוח רע צריך ללכת למספרה לסדר ציפורניים, לקנות משהו עבור עצמה אפילו משהו קטן (אימא שלי ענבל זוכרת את זה ואפילו מאמצת את זה). הם ניפגשו באופן קבוע עם חברים ושיחקו קלפים במשחקים שנקראו קנסטרה ורמי.

הילדים שיחקו מחבואים, תופסת, משחקי כדור, גולות, קלאס, סבתא סורגת, דוקים. יצאו המון לטיולים במושב וליד המושב בליווי מבוגר.

במושב כמעט לא היו לאנשים מכוניות ונסעו אחד אל השני באופניים. בדרך כלל דוד היה משיג אופניים משומשים ומשפץ אותם. הוא הביא לסבתא אופניים בתור מתנה ליום הולדת וכשנכנסה לבית וראתה אותם קפצה מרוב שמחה.

הם נסעו לחו"ל לבקר את האחים שלהם וכשהייתה בת 11 והם הביאו לסבתא טרנזיסטור, רדיו שלא מחובר לחשמל על בטריות והיא נסעה במושב כמו טווס.הם הביאו גם שוקולדים עטופים בניירות עם צילומים משוויץ וסבתא עשתה מזה אוסף. באחת הנסיעות לחו"ל כשהייתה בתיכון הביאו לה מצלמה מאוד פשוטה אז צילמו עם פילים שהיו נתונים בתוך קופסא כל פעם היה צריך להחליף אותם ולתת לפיתוח. ומאז היא מאוד אוהבת לצלם.

הם בילו הרבה אחד בבית של השני כולל ילדים מהמושבים השכנים שלמדו יחד בבית הספר האיזורי "מבואות" בבאר טוביה. זה היה בית ספר מאוד יפה והיה בנוי מקומה אחת והיה מלא ירק וצמחייה ודשאים והייתה בו גינה שעבדו בה. על המגרש הגדול שהיה בין הבנינים צויירה מפת העולם. לבית הספר הגיעו כל יום בהסעה במשאית שעברה בתחנות איסוף במושב. במשאית הכסאות לא היו מסודרים כמו באוטובוס אלא היו מסודרים לאורך.

לבית הספר היה מנהל נפלא בשם אשר טרמון וכל בוקר היה להם מסדר, כל כיתה עמדה בנפרד בחצר והוא היה מודיע הודעות, לפעמים על מה שקורה בארץ והודעות שקשורות לפעילות בית הספר. היא זוכרת את היום שהוא הודיע על רצח הנשיא קנדי בארהב ואיך הייתה נסערת מזה.

הם למדו מקצועות שהיום לא לומדים אותם, למשל היה להם שיעור מוזיקה שלמדו שם לשיר שירים חדשים, כתבו את המילים ולימדו אותם את המנגינות כי לא היו דרכים אחרות ללמוד. הם למדו חקלאות, לימודים עיונים ומעשיים, כולל גידולי ירקות. הם לקחו הביתה מידי פעם ירקות מהגינה של בית הספר. הם למדו גם מלאכת יד, קצת תפירה, תפרו וקישטו את התיק לספר תורה. היה מקצוע שבו למדו גם "כתיבת תמה" המשמעות של זה היא לכתוב נכון וגם לכתוב באותיות יפות וברורות.

בבית הספר יצא כל שבוע עיתון שקראו לו "פעמונית" ואחת לכמה חודשים יצא עיתון גדול שקראו לו "פעמון", על שם הפעמון הידני שהשמש אורי צילצל בו בתחילת ובסוף שיעור. בעיתון התפרסמו דברים שכתבו תלמידים בכל מיני נושאים, למשל על ספר, שיר, חוויות מטיול. סבתא שמרה כמה עיתונים שכתבה בהם.

היא מאוד אהבה ללכת לבית ספר, אהבה מאוד ללמוד והייתה תלמידה טובה וילדה חברותית. תמיד קישטה את המחברות שלה, וקראה הרבה ספרים שהחליפה בספרייה במושב אצל הספרנית רמה. היה לה רעב לדעת וללמוד דברים וזה בעצם מלווה אותה עד היום. במקצועות כמו מתמטיקה לא הייתה לה בעיה עם הדרך לפתרון אבל כן  הייתה לה בעיה בחישוב (למשל כמה זה 2+2). בימים יפים היו יוצאים לדשא בבית הספר ושם היה מתנהל השיעור, לעיתים היו יוצאים לשדה מסביב לבית הספר ללמוד על צמחים עונות השנה.

חלק מהחגים כמו למשל חנוכה ושבועות חגגו בבית העם בבית טוביה בפני אולם מלא. כיתות ג' היו אלה שהכינו את המופע לחנוכה, וכשסבתא הייתה בכיתה ג' עמדו בשורה על הבמה וכל אחד הקריא קטע וכשהגיע תורה, מפחד הקהל וההתרגשות, פרצה בצחוק והמשיכה לצחוק עד שהסתיים הקטע שלה וכמובן שהמורה רחל שארי (שכינו אותה חג'יג'ה) הנהדרת נזפה בה "למה צחקת?".

אל המושב היה מגיע פעם בשבוע מקרין סרטים והיו מתאספים או בבית העם או על הדשא ליד המרפאה ומקרינים את הסרט. באותה תקופה התרגום לא היה בגוף הסרט אלא לצד הסרט בסליל נפרד שהיה כתוב בכתב יד ולפעמים בתרגום לא הוקרן במקביל לעלילה. באחת הפעמים היה בהתחלה קטע אלים ואז המסריט שם את אצבעותיו לפני העדשה כדי להסתיר את הקטע.

לא היו טלפונים לאנשים פרטיים. רק במזכירות היה טלפון שכל אחד היה יכול לבוא ולהתקשר ולידו הייתה מונחת מחברת עם טבלה לאן הוא התקשר וכמה זמן דיבר כדי שישלם בסוף החודש .

במושב חגגו את החגים ביחד. ב-1958 דוד ושושנה עם עוד זוג חברים התחפשו בפורים לדתיים שמפגינים נגד פתיחת בריכה מעורבת בירושלים.(הבריכה הייתה שייכת למושב שורש שלימים סבתי התחתנה עם עודד ממושב שורש) הם זכו במקום הראשון וקיבלו פרס, ואזה (צנצנת פרחים).

הייתה תקופה שנהגו לחגוג את ליל הסדר ביחד ולצורך זה הדפיסו את הגדת הפסח של המושב שהיה צעיר והרבה אנשים בו היו ניצולי שואה וזה בא לידי ביטוי בהגדה (הנוסח הוא של הגדת הקיבוצים).

לא היה חשמל במושב עד שהייתי בת שבע ולא היו מקררים ולא היו מכונות כביסה ואור היה בבית מעששיות. מכשירי החשמל לא היו, לא רדיו, לא טלוויזיה, שהגיעה לארץ שנים אח"כ. היה מקרר, לא על חשמל ושמו בו של בלוק של קרח שהיה לו מקום מיוחד למעלה במקרר. "איש הקרח" הגיע פעם בשבוע והיה עובר ומוכר קרח, חצי או שליש בלוק.

את החלב ששתו לקחו בכד עם ידית מהשכנים שהייתה להם רפת, והיה צורך להרתיח אותו בשונה מהחלב של היום הוא היה אחרי ההרתחה עם קרום עבה של שומן. (אחרי שעזבו את המושב החברים שלהם כשהיו באים לבקר היו ממלאים בקבוקים ב"חלב של אביגדור". באחת הפעמים שהלכה להביא את החלב הבן של השכנים היה חייב לה "הרבצה" ולמרות שהחזיקה כד חלב הוא וויתר לה והרביץ לה.

את הכביסה עשו כל השכנות ביחד, ביום קבוע, לקחו פיילות הרתיחו מים וכולן היו מכבסות בו אחת אחרי השנייה והשתמשו להלבנה בחומר שנקרא "כחול כביסה".

לא היו הרבה בגדים. לאביגדור היה מגיע כמה פעמים בשנה איש שסחב על הגב שלו בתוך סדין גדול, בגדים כמו גופיות תחתונים גרביים, והיה עובר מבית לבית, פותח ופורס את הסדין ואנשים היו קונים ממנו. ואת שאר הבגדים והנעליים היו קונים בדרך כלל ברחובות.

בבית של ההורים החל מגיל חמש שש היו שני אלבומים מפוארים מאוד שיש לה עד היום, האחד של מיכלאנג'לו והשני של ליאונרדו דווינצ'י ובהם צילומים של העבודות שלהם, הפסלים והציורים. סבתא מניחה שהם קיבלו אותם כשי לחג כי כסף לקנות ספרים לא היה להם. סבתא הייתה מדפדפת שעות באלבומים האלה, כולה מלאת התפעלות וכבר אז החליטה שכשתגדל תגור בירושלים ושתלמד אומנות  (שרק בה היתה אוניברסיטה בארץ).

אחיה איתן

איתן היה ילד מאוד שובב ועם המון חוש הומור, אהב מאוד לצחוק ולהצחיק. הוא היה מאוד שונה מסבתא שלא היה לה חוש הומור והייתה מאוד רצינית, ואשתו תמיד אמרה שלא נולדו לאותה משפחה.

במשפחה היה טקס שהם חזרו עליו מידי פעם, בעיקר אחרי ארוחות סוף שבוע. הם היו אומרים: "בואו נספר סיפורים מצחיקים" ואז נזכרים בכל מיני דברים מצחיקים שקרו להם וצוחקים ביחד, וזה היה מגיע למצב שבו שהיו אומרים רק מילה אחת מהסיפור ופורצים בצחוק.

איתן היה מאוד פעיל ורץ ומתרוצץ ועובר מדבר לדבר. הוא לא אהב ללמוד והפריע, ושושנה נאלצה להתייצב בבית הספר הרבה פעמים. המחנכת שלו אמרה לשושנה שלא יצא ממנו כלום. כשסיים את בית הספר העממי בכיתה ח היה ברור שהוא לא יתקבל לשום בית ספר תיכון עיוני עם התעודה שהייתה לו. ההורים מאוד התלבטו מה לעשות איתו. הייתה התייעצות משפחתית וסבתא אמרה שמה שהיא רואה זה שאיתן מאוד אוהב לעבוד עם הידיים והציעה להם לשלוח אותו, לרשום אותו לבית ספר מקצועי.

הוא למד בבית ספר "שבח" בתל אביב במגמת נגרות ומאוד אהב את הלימודים שם. בפעם הראשונה שההורים באו לאסיפת הורים המורים בכל המקצועות שיבחו אותו. דוד יצא מהאסיפה ואמר לשושנה: "בואי הביתה. לא מדברים על איתן".

הוא בנה עבודות מאוד נחמדות מעץ שחלקן שמור אצלם. בנגרות הוא השתמש כל חייו. הוא בנה רהיטים בנה פרגולות, כשהיה בארצות הברית שלוש שנים הוא עסק בשיפוץ בתים ישנים. כשגדל עסק בצלילה, בג'ודו (זה היה לגמרי חדש בארץ), מטווח, צלילה, אחר כך גם צייד.

הוא סיים את התיכון אחרי שלוש שנים והקדים את הגיוס לצבא, הלך לפנימיה צבאית של חיל הים ושרת בחיל הים בשארם-א-שיך. הוא מאוד אהב את השירות ובמילואים סירב לעבור לחיל אחר.

כשרצה משהו נדנד עד שהשיג אותו. אמו, שושנה לא הייתה מוכנה שיעלה על אופנוע ולכן הם קנו לו מכונית ישנה. בדרך לאילת התפוצץ צמיג והוא התהפך ויצא מהתאונה עם מכות יבשות בלבד.

אחרי הצבא הוא עסק בעבודות שונות ולפני שנסע לארצות הברית הוא היה מנהל סופרמרקט. שושנה פגשה את המחנכת שלו ואמרה לה שהילד שהיא קבעה שלא יצא ממנו כלום הוא היום מנהל סופרמרקט.

בארוחות המשפחתיות הוא כל הזמן סיפר בדיחות וכולם צחקו במיוחד אסף. כדי להרגיז את סבתא הוא תמיד היה עושה גרעפסים בקולי קולות ותמיד חיכה לתגובה המסתייגת של סבתא ומאוד נהנה מזה.

איתן המציא כינויים להורים: לאביו דוד קרא "ששון" ולאמו שושנה קרא "סילבי", היו המון צחוקים סביב זה.

ימי נערות של סבתא אורה והמעבר לראשון לציון

למרות האסון ואיבוד בני משפחתם בשואה, דוד ושושנה מאוד אהבו אחד את השנייה והיה להם בית מאוד שמח ואוהב ומפרגן. הם למדו שניהם עברית כבר בנוער הציוני בהונגריה ובקפריסין, אבל דיברו במבטא הונגרי כבד (עם הרבה סגולים), ובעקשנות לא לימדו לא את סבתא ולא את איתן לדבר הונגרית.

שלוש שנים מכיתה ה' עד כיתה ז' הייתה לה מחנכת נפלאה בשם שלומית דגני. בדרך כלל לא היו בכיתה יותר משלושים ילדים. סבתא מאוד נהנתה ללמוד אצלה.

כשסבתא אורה הגיעה ליום האחרון של החופש של כיתה ז' עברו לגור בראשון לציון מפני שהגג של מבנה מפעל תחנת הטרקטורים קרס ביום של סופה, המחסנים עברו לאיזור צריפין ולדוד היה מאוד קשה לנסוע כל יום. הם קנו דירה בראשון לציון ואז היה לו קל להגיע. סבתא ואיתן עברו ללמוד בבית הספר "חביב", בית הספר הראשון בארץ שבו לימדו בשפה העברית.

סבתא נקלטה בבית הספר במהירות רבה, ורכשה המון חברות וחברים, וגם הצטרפה לתנועת הנוער "הצופים". בתנועת הנוער היו שתי פעולות בשבוע ויצאו להמון טיולים ומחנות. שניים שזכורים לסבתא היטב, האחד "טיול מים לים" שהתחיל מאכזיב ליד ים התיכון, משם הלכו ברגל במשך שלושה ימים דרך נחלים ונופים נפלאים עד לכינרת, והשני היה ה"גימבורי" מחנה שאליו הגיעו צופיפניקים מכול העולם. זה היה אז דבר מיוחד ונדיר.

ברגע שרווח לשושנה ודוד הם אפשרו לסבתא ללכת לסרט אחת לשבוע וגם מידי פעם להצגה שהגיעה לראשון לציון. לא הייתה אז טלוויזיה והיה מעט רדיו וזה היה בילוי עיקרי. היא מאוד אוהבת קולנוע ותיאטרון.

בגלל קניית הבית, הייתה שוב בעיה כלכלית כי לשושנה עוד לא הייתה עבודה. לסבתא לא היו דרישות ולא ביקשה שום דבר ועשתה הרבה בייביסיטר וחסכה את הכסף ומתישהו בתיכון הלכה לגלרייה לאומנות וקנתה ציור, ליטוגרפיה של משה גת שבה מצויירת ילדה (שתלוי היום בסלון שלנו).

בסוף כיתה ח' סבתא סיימה את בית הספר העממי שמאוד אהבה ועברה ללמוד ב"גמנסיה הריאלית" בראשון לציון. את הגמנסיה סבתא הרבה פחות אהבה, הייתה שם משמעת נוקשה ומנהל זקן שלא ידע לדבר על ואל הנוער. באותה תקופה נפתחו המון מועדוני ריקודים שבהם רקדו ריקודים סלונים קראו להם דיסקוטֶקים, הוא התיחס אל זה כאילו מי שהולך לשם עבריין, וזה ממש לא היה כך במציאות. הוא קרא להם דיסקוטָּקים.

חלק מהמורים היו מעולים והיה לסבתא קשר טוב איתם אבל היא לא אהבה את האווירה בבית הספר. עם התלמידים היה לה קשר מצוין. בלימודים גם היה לה בסדר גמור עד כיתה יא. אז הלכה למגמה ביולוגית ולא הבינה מימינה ומשמאלה במקצוע הכימיה שהוא מאוד מרכזי בביולוגיה. בסביבות פורים הבינה שהיא לא מסוגלת להתמודד עם המקצוע הזה וביקשה לעבור למגמה ההומנית. נתנו לה לעבור אבל הקשו עליה מכל בחינה אחרת.

בתקופה הזאת בפעם הראשונה קנתה מכנסי גינס שלא היו אז בארץ. כל הגינסים היו יבוא ולא היו מקובלים בארץ.

באותה שנה פרצה מלחמת ששת הימים, אחרי שמצרים סגרה את מיצרי טיראן לשייט ישראלי. הייתה תקופת המתנה שבה גוייס הצבא והייתה חרדה עצומה. לבסוף ישראל יצאה למלחמה וכבשה את סיני את הגדה המערבית ורמת הגולן. מדינה קטנה שנלחמה על מנת לשרוד הפכה תוך שישה ימים למדינה חזקה מאוד. הייתה תחושת אופוריה, כל התושבים היו בעננים, היו שיכורי ניצחון. יצאו המון אלבומי מלחמה.  מפקדי הצבא  והחיילות הפכו לגיבורים. יצאו מזכרות מהמלחמה. ישראל הפכה לשליטה של אוכלוסייה של ערבים וסרבה לפנות את השטחים הכבושים. היה נורא. הוקמו שם ישובים חדשים ורק ב-1977 משתנחתם הסכם שלום עם מצריים, ישראל החזירה את סיני בלבד.

בסוף השנה סבתא אורה הבינה שהיא לא רוצה להשאר בגימנסיה הריאלית ופנתה ל"גימנסיה אריאל" שקלטה בדרך כלל תלמידים חלשים שנפלטו מבתי ספר אחרים, שם קיבלו אותה בזרועות פתוחות. התברר שהיו שם תלמידים רגילים לגמרי כמו בכל בית ספר אחר. בגמנסיה הריאלית היו שמונה כיתות בכל שכבה בעוד שבאריאל הייתה כיתה אחת. זו הייתה החלטה מאוד נבונה והייתה לה השנה היפה ביותר והטובה ביותר מכל הבחינות מבחינת הלימודים וגם מהבחינה החברתית. סבתא קמה בבוקר והלכה בכיף ללימודים. המורים היו טובים מאוד למדו שם שיעורי העשרה ואז זה לא היה מקובל. למשל היו להם שיעורים בנימוס והליכות, הביאו להם מרצים מכל מיני תתחומים כמו גם מוזיקה. אלו היו שיעורים לחיים. היתה שם אווירה מאוד טובה ומכילה והגישה הייתה כמו שנהוגה בבית הספר הפתוח. אחד המנהלים של הגמנסיה פתח כמה שנים אח"כ את בית הספר הפתוח הראשון בארץ. כמובן שסבתא גמרה בגרות מלאה.

השירות הצבאי

מייד אחרי סיום הלימודים התגייסה לצבא עברה טירונות בצריפין וביקשה לעבור לשרת כחיילת בשל"ת (שירות ללא תשלום) בקיבוץ גבולות בנגב, מתוך תחושה של רצון להגשמה. בקיבוץ העסיקו אותה בהתחלה בעבודה בכל הענפים במשק ואחרי תקופה קצרה אפשרו לה לטפל בילדים בילדים בשתי שכבות גיל, שלוש בנות בנות שנה וחצי שנתיים ושישה ילדים מכיתה ד'.

שני דברים מאוד אהבה בקיבוץ אחד זה החשיפה להמון מופעי אומנות והצגות, השני שאפשרו לה ללכת לקורס ציור. היא מאוד אהבה להיות מטפלת, אבל אחרי חצי שנה ביקשה לחזור לשירות רגיל בצבא והוצבה בנח"ל בבסיס הדרכה למ"כים ושירתה בתוך פקידה בהדרכה.

החיים האזרחיים לאחר השחרור

אחרי הצבא נרשמה ללימודים באוניברסיטת בר אילן והייתה צריכה לחכות כחצי שנה עד לתחילת הלימודים. בינתיים עבדה תקופה קצרה במשרד לעמילות מכס, והייתה בתחושת ביזבוז ושעמום. באותה עת מצאה מודעה ישנה שמחפשים מועמדים להיות חוקרי ופקחני נוער במשטרה. ממש למחרת התקשרה ללשכת הגיוס ושאלה "אם זה עדיין בא בחשבון?" וקיבלה תשובה חיובית והתחילה בהליכי גיוס. שמחו לגייס מועמדת עם תעודת בגרות, היו אז מעטים כמו סבתא במשטרה. תוך חודש נפתח קורס בשפרעם, בבסיס ההדרכה של המשטרה וזה היה קורס נפלא ומעניין ובדיוק איפשר לה להתחיל ללמוד. האנשים בקורס היו ברמה גבוהה, זה היה הקורס היעודי הראשון במשטרה שבו הכשירו אנשים לעבוד עם נוער עבריין.

במשכורת הראשונה שקיבלה קנתה להוריה, לשושנה ולדוד את הטלוויזיה הראשונה שלהם, כמובן בשחור לבן (לא היו שידורים בצבעים). התור לקבלת טלפון בבית היה ארוך ולקח שנים. בשל העובדה שהתגייסה למשטרה הם הצליחו לקבל סוף סוף מספר טלפון כי המשטרה נחשבה למקצוע נדרש, עדיף. כמובן שהטלפון חוגה.

גם היום חמישים ושתיים שנה לאחר הקורס סבתא שומרת על קשר חם עם חלק מהאנשים. יש לציין שיש לסבתא חברים כמעט מכל התקופות שדיברה עליהן, מבית הספר העממי, מהתיכונים, מתנועות הנוער, מהצבא.

כשהתגייסה למשטרה ראתה בזה שירות לתקופת ביניים, אבל הופתעה ומצאה שהשירות במשטרה מרתק והפגיש אותה עם כל סוגי האוכלוסיות החל בנערים שחלק מהם גדלו בסביבה ובבתים קשים וחלקם הפכו לעבריינים. היא נתקלה בקורבנות פשע, ולהבדיל, בשוטרים נפלאים שלמרות שלא הייתה להם השכלה גבוהה הייתה להם חוכמה חיים, הם ידעו לדבר עם האנשים בגובה העיינים, ידעו להרגיע ולטפל במצבים קשיים מאוד. זה היה שונה מאוד מהדימוי העוין והרע שהיה (ועדיין יש) לשוטרים.

סבתא שירתה במפלג הנוער בתל אביב כשנה וחצי בעיקר כחוקרת ואז ביקשה לעבור לשרת בירושלים, לקח הרבה זמן עד שאישרו לה. סבתא מאוד רצתה להיות עצמאית ולא לגור עם ההורים. זה היה להם מאוד קשה ולא כל כך מקובל באותה תקופה, ודוד החרד נתן לה סטירת לחי.

היא עברה לירושלים למחלק הנוער וגרה אצל חברים שלושה שבועות, עד שמצאה חדר בדירת סטודנטים.

ההיכרות עם סבא עודד

בדיוק באותו זמן הייתה תורנית במחלק הנוער ואחר הצהריים נכנס בחור למחלק וחיפש את חבר שלו שכבר הלך הביתה. סבתא אמרה שהיא יכולה להשאיר לו הודעה, ולמחורת שאלה את החבר "מי זה הבחור הנחמד הזה?" החבר הזמין אותה אליו הביתה אחרי העבודה כדי לפגוש אותו, אבל הוא לא הגיע בזמן. סבתא אמרה לאשתו שהיא מאוד עייפה והלכה הביתה. למחרת, רבע שעה לפני סיום העבודה הוא הגיע למחלק הנוער, כשהחבר שלו כבר הלך הביתה, והציע לסבתא טרמפ לדירת סטודנטים באוטו שלו, שהיה פייאט 850 קופה (מכונית פצפונת),

הוא אמר שזה בדרך שלו. זה היה עודד סבא שלי.

מספר חודשים אח"כ פרצה מלחמת יום כיפור, מלחמה נוראה שבה נהרגו הרבה מאוד חברים ומכרים של סבתא הייתה בתורנות של המשטרה במשך שלושה שבועות ורק אז כשהגיעה הביתה, אז סיפרו לה על אלו שנהרגו בכתה ואביה דוד אמר לה:"עכשיו זה הדור שלך". סבתא אומרת: "זה היה הלם נורא, פתאום הבנו שאנחנו לא בלתי מנוצחים והיוהרה הייתה בעוכרנו". מאז היא צמה בימי כיפור לזכרם וכדי לזכור כל פעם כמה המדינה שלנו שבירה.

אחרי כמעט שנתיים של חברות סבא וסבתא התחתנו. לחתונה סבתא אורה לבשה שמלה שחברה שלה התחתנה בה והתלבשה בדירת סטודנטים והתאפרה והסתרקה לבד. קצקה, אבא של עודד הוא זה שהכין את האוכל כי הוא היה שף.

גם סבא עודד וגם ההורים שלו מצאו שפה משותפת עם הוריה, דוד ושושנה. התברר שגם ההורים של סבא עודד הגיעו לארץ באוניות מעפילים וגם הם הוגלו על ידי הבריטים לקפריסין. הם הפכו לחברים טובים עד יומם האחרון.

אימא שלי ענבל נולדה בתאריך 21.5.1975, כשסבתא רבתא שושנה נמצאת בזמן הלידה (לא היה מקובל). סבא עודד היה במילואים בסיני ולקח לו לילה שלם להגיע לבית היולדות באסף הרופא, ששם שושנה עבדה כאחות במחלקת יולדות. היא הייתה הנכדה הראשונה משני הצדדים וכולם היו נרגשים ומאושרים. כשעודד וסבתא גידלו ביחד את הילדים.

ענבל אימא שלי הייתה תינוקת מתוקה מאוד, ילדה נוחה, חייכנית. סבתא הייתה מסתכלת עליה בהתפעלות, מאושרת ולא האמינה שיכולה להוולד לה כזו תינוקת. ענבל ידעה לדבר מוקדם מאוד והיה לה אוצר מילים מעלף. סבא עודד קרא לה "שוקולד". כשהייתה בת שנה וחצי עברו לגור בשכונת רמות בירושלים.

אחרי ארבע שנים נולד אסף שהיה ועדיין ילד מאוד מצחיק וכינו אותו הילד "הילד הכי מצחיק במזרח התיכון". חמש שנים לאחר מכן נולד אלון בן הזקונים המתוק שלהם ילד חמוד מאוד.

לפני שסבא וסבתא התחתנו, סבא עודד הודיע שחייב להיות לו בן, כי החלום שלו הוא שיושב איתו לצפות במשחקי כדורגל. למרות שנולדו להם שני בנים במשך הזמן הצטרפו גם נכדים, אבל כולם הם אוהדי בית"ר בעוד שעודד אוהד "הפועל". השיחות על משחקי כדורגל, הכדורסל והספורט בכלל מזינות  ומציטות את אש הויכוחים ואת להט השיחות.

סבא וסבתא גידלו את הילדים בבית שמח, חם, תומך, ועם המון המון אהבה, יצאו איתם הרבה לטיולים, וכל אחד מהם הלך לחוגים אחר הצהריים גם כשהיה להם קשה מבחינה כלכלית וזה מתוך רצון לצייד אותם בחוויות לחיים.השתדלו להעניק להם ערכים אנושים ואהבה לארץ. ענבל למדה בלט, למדה לנגן על חליל צד במשך שבע שנים ונטשה בבת אחת והתנדבה במד"א. אסף נשבה בקיסמי המחשב מרגע שהגיע לבית המחשב הראשון הוא צמוד אליו, נובר בו, לומד אותו והיום הוא גם מתפרנס מעבודה בתחום. אלון היה עם שיער חום שופע וסמיך שהוא התפאר בו. לא אהב ללמוד ועשה רק מה שהוא חייב אבל מאוד אהב חברים. כשהתגייס לחיל הים לתפקיד מכונאי על ספינה מסוג "דבורה" הופתעו כי לא האמנו שמתאים לו תפקיד טכני אבל הוא עבר את הקורס בהצלחה. "אני יודע בדיוק מה מקומו של כל בורג במנוע". הוא הצליח יפה והתקדם לתפקיד ציף, אבל לא אהב את השירות.

סבתא מאוד אהבה לראות את הילדים גדלים ומתפתחים מיום ליום, מתחילים לצחוק, מגיבים למבט, מביטים בידיים ומבינים שהם קשורות אליהם, זוחלים, מנסים את הקול שלהם יושבים לבד ומתחילים ללכת. הכי אהבה לשמוע אותם כשהתחילו לדבר ושיבשו מילים. שמרה ציורים שלהם, מחברות נבחרות, עבודות יד שהכינו. עקבה אחר לימודיהם כאילו הייתה זו ילדותה השנייה (תודה לאהוד מנור).

לפני שהיה להם רכב נסעו עם הילדים, בדרך כלל להורים, בשני אוטובוסים, לכל כיוון כשהם עמוסי חבילות וניצלו את השהות אצלם לטיולים בעיר, בכפר, בטבע.

עודד עבר קורס הוראת נהיגה ושימש מורה לנהיגה יותר משלושים שנה.

סבתא אורה המשיכה לעבוד במשטרה במשך 28 שנים. כשנולדה ענבל עברה לעבוד בעבודת מטה בשורת תפקידים מרתקים: עבדה עם עוקבים, עם סוכנים חשאיים, הייתה ראש חולית סינון ואבחון בביטחון שדה, הייתה אחראית על הקשר המודיעיני עם שירות בתי הסוהר, והייתה בתפקיד האחרון בחולית מחשוב המודיעין. בגדול היא יכולה לומר שהמעבר במשטרה מחדר לחדר סמוך הפגיש אותה עם נושאים מגוונים ועם גופים ואנשים בכל הארץ. שום משרד שהייתה בו לא נראה אותו דבר  כשעברה. היא ידעה לקדם אותו, לשפר ולייעל את העבודה בו. התפקיד הכי מרתק ומעניין היה לה בסינון הביטחוני. במהלך השירות עברה קורס קצינים וקורס קצינים מתקדם והגיעה לדרגת רב פקד.

במהלך השירות יצאה ללימודים של שנתיים על חשבון המשטרה וסיימה תואר ראשון באוניברסיטה העברית, מתנה שאין כמוה שהיא אסירת תודה עליה כל יום. מייד אחריו למדה לתואר שני תוך כדי עבודה.

טרגדיה קשה

בינואר 1997 קרה אסון במשפחה, איתן יצא לעבודה בצפון ונהרג בתאונת דרכים בזמן שהמשטרה רדפה אחרי רכב חשוד שהתנגש ברכב של איתן. הוא היה בן פחות מארבעים, נשוי לשושי ואב לליאור. זה קרה ארבעה חודשים אחרי שסבא דוד וסבתא שושנה עברו לבית אבות, כי הכול נעשה להם קשה. איתן וסבתא עזרו להם ביחד לעבור לבית האבות ולסדר את הדירה. אין ספק שמותו היה שבר נורא לכולם ובעצם אפשר לראות באסון שואה שנייה עבורם.

סבתא מייד הבינה שהדבר הכי חשוב זה לשמור עליהם ולטפל בהם. היא הבינה שיש לה זמן קצוב איתם ושהם זקוקים לה ולכן החליטה לפרוש מהמשטרה.

שנה אחרי שאיתן נהרג, שושי יזמה והוציאה ספר לזכרו ובמשך שנים היא הגיעה כל שבת לבקר את ההורים ולהביא להם ג'חנון. ולשמחתה של סבתא הקשר החם עם שושי וליאור נשמר עד היום.

חודשיים שלושה אחרי שאיתן נהרג חגגו את פורים בבית האבות וליאור ואלון הגיעו לשם מחופשים ושימחו את דוד ושושנה ובעצם היו מסמר המסיבה של בית האבות. יש צילום של סבתא שושנה חובשת כובע צבעוני מצחיק וצוחקת בכל פה. שישה חודשים לאחר מותו של איתן חגגו לאלון בר מצווה במסעדה בעין כרם עם המשפחה וכמה חברים שלו ושימחו אותו.

סבתא למדה מהוריה שלמרות האסונות צריך להאחז בחיים בכל הכוח, להעריך את הדברים הקטנים של היום יום ולשמוח. במהלך הזמן המצב הבריאותי שלהם הלך והידרדר וארבע שנים בדיוק אחרי שאיתן נהרג שושנה נפטרה. דוד נשאר בבית האבות עם מטפלת וסבתא הייתה נוסעת לשם לפחות פעם בשבוע ומטפלת בו בכל ההבטים, בריאותים, כספיים, הכל. דוד נפטר בדיוק שבע שנים אחרי שאיתן נהרג, אנשים הוזמנו לאזכרה של איתן ובמקום זה הייתה הלוויה. בעצם יצא ששלוש פעמים סבתא ישבה שבעה על אהוביה ביום הולדתה.

אנחנו זוכרים את כולם באהבה גדולה ובגעגועים.

השנים האלה היו קשות מאוד, ומי שתמך בסבתא ועזר לה והיה שותף לכל שלב ושלב היה סבא עודד, וסבתא אסירת תודה לו על כך. בכלל היא חושבת שהבחירה שלהם אחד בשנייה הייתה נכונה מאוד, הם אוהבים, משתפים פעולה, חברים טובים ויחד עם זה לכל אחד יש שטחי התעניינות ומפגשים לבד והם יודעים לתת מקום גם לזה.

אחרי הפרישה לפנסיה סבתא החליטה ללמוד תואר שני נוסף במכון שכטר ללימודי היהדות והתמקדה באומנות יהודית ולימודי מגדר. הטיפול בדוד תבע ממנה כוחות רבים והיא הרגישה שהיא חייבת לעשות משהו חוץ מזה ולכן הלכה ללמוד וסיימה בהצטיינות.

אחרי הפרישה סבא וסבתא בנו את ביתם בשורש.

סבתא כל השנים גם בעבודה וגם אחרי הפרישה מקפידה ללמוד, היא לוקחת קורסים, גם עיונים וגם מעשיים, בכל מיני תחומים, מטיילת המון ועושה דברים שהיא אוהבת. סבתא עוסקת כבר שנים בחקר תולדות המשפחה, ואספה על כך לא מעט חומרים ועשתה טיול שורשים למשפחה בהונגריה. במשך שבע שנים התנדבה באוניברסיטה בקיטלוג של "אוסף הופמן" זהו אוסף של גלויות עתיקות בנושאים יהודיים.

ענבל אימא שלי שירתה כקצינה בצבא ואחר כך למדה באוניברסיטה עבודה סוציאלית וחזרה לשרת בצבא כקצינת נפגעים, דבר שגרם לכך שהיא הייתה צריכה לעבוד בשעות לא שגרתיות.

בצבא בשירות הכירה את יוסי אבא שלי והם התחתנו. הם היום הורים לשלושה, יואב אחי הגדול נעם ואני הצעירה מבינהם. סבא וסבתא עד לקורונה היו מגיעים כל שבוע יום אחד לטפל בנו הנכדים. הם מאוד אוהבים אותנו ונהנים להיות איתנו.

אסף גם הוא התחתן עם שירלי ויש להם שני ילדים, הראל הבכור ולביא הצעיר. הוא עובד בפרסום באינטרנט במאקו.

אלון לא נשוי וגר בתל אביב, ועובד במסעדה. הוא למד אילוף כלבים ומגדל שני כלבים גדולים אבל לא עוסק בזה. הוא דומה מאוד לאיתן גם חיצונית ובמידה מסויימת גם באופי.

סבתא עברה לירושלים כשהייתה בת 22, אבל ללמוד אומנות התחילה רק בסביבות גיל 40 כששלחו אותה ללימודים של שנתיים באוניברסיטה על חשבון המשטרה במשכורת מלאה. למדה באוניברסיטה פולקור יהודי בעיקר התמקדה בנושא של חפצים ושל אומנות ומאז היא לא מפסיקה ללמוד ועשתה תואר שני באומנות יהודית ואין ספור קורסים עם דגש אומנותי.

ועוד חלום שהיה לה בילדות כשהייתה בכיתה ג' הוקמה להקת מחול תימנית בשם "ענבל" וכבר אז החליטה שאם תהיה לה בת יקראו לה ענבל ולאימא שלי קוראים ענבל.

הדברים שהכי חשובים לסבתא בחיים הם המשפחה, סבא, הילדים שלה, והנכדים שלה. השאיפה שלה היא שכולם ימצאו את מקומם ויהיו מאושרים וביחד.

הזוית האישית

הנכדה מעיין: אני מאוד נהניתי ללמוד על סבתא, להכיר אותה יותר, לבלות איתה, ללמוד דברים חדשים על החיים שלה ושל הוריה ואחיה איתן על אמי ואחיה, ולשמוע על הזיכרונות מהילדות וזו הייתה חוויה מדהימה ואני מרוצה.

סבתא אורה: נהניתי להיזכר ולחלוק עם מעיין סיפורים על ילדותי, על משפחתי האהובים, ועל חיי. ניסיתי להמחיש לה איך נראו החיים במדינת ישראל הצעירה ואיך היא השתנתה לאורך השנים. היה לי זמן איכות עם מעיין וזה חיזק את הקשר בינינו. ואני מקווה שגם שאר בני המשפחה יקראו את הדברים ויהנו.

סבתא אורה אבינרי השתתפה השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נעם מתתיהו ושם תועד סיפורה:

"סבתא אורה אבינרי מספרת על מושב אביגדור"