מאגר סיפורי מורשת

"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי" – שורה מהשיר "יכול להיות שזה נגמר", שכתב המשורר יהונתן גפן.

שמי ישראל הרצל, אני בן משפחה של בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים, אחיין מדרגה רביעית של בנימין זאב הרצל.  השתתפתי בתכנית דורות – בקשר הרב דורי, וסיפורי פורסם באתר זה בשם: אמן ותיק ואמנית צעירה.

הפעם אספר על השם אותו אני נושא בגאווה – הרצל. סיפור שסיפרתי לילדי הגנים בכפר-סבא: הגן של נכדי נועם הבן של בתי, וגם בגן של נכדתי שקד, בתו של בני.

ילדות בתל אביב

אני ישראל, סבא של נועם ושקד הרצל, ובאתי לגן לספר לכם סיפורים אישיים, על איך היה במדינה כשאני הייתי ילד, וגם סיפורים ששמעתי מאבא שלי אליעזר.

הורי עלו לארץ לפני הרבה שנים, אמי עלתה בשנת 1934. נולדתי בתל אביב ואני שייך למשפחת הרצל, גם אני הייתי פעם ילד קטן, הילד הזה בתמונה הוא אני.

גם אני הייתי ילד

כשהייתי ילד לא הייתה טלוויזיה צבעונית, אלא רק מכשיר שקראו לו רדיו והייתה גם טלוויזיה בה ראינו הכל בצבעי שחור-לבן. לא היו מכשירי טלפון סלולרי ולרוב האנשים במדינה לא אפילו טלפון רגיל. מה היינו עושים כדי לצלצל, להתקשר ולדבר עם מישהו?

היינו ניגשים לחנות המכולת, שם בחנות היה טלפון רגיל והיינו צריכים לשלם בשביל כל שיחה שדיברנו. לא היה לנו מזגן, אלא רק תנור לחימום שקראו לו פיירסייד, והוא לא חימם טוב. לא הייתה לנו מכונית ורכבנו הרבה על אפניים.  בכל השכונה, הבתים היו נמוכים מקסימום שתי קומות, ובשכונה בה גרתי היו רק שתי מכוניות לשתי משפחות. כשאבא שלי, אליעזר, היה צריך להגיע דחוף למקום מסויים, הוא היה מבקש מהשכן להצטרף אליו ולנסוע איתו, ואם השכן לא היה בבית היה מזמין טקסי.

פעם שאלתי את אבא שלי אליעזר, אם הייתה לו טלוויזיה? והוא אמר שהיה לו רק רדיו. הוא סיפר לי שלא היה לו מקרר חשמלי, אז איך שמרו על האוכל? בשכונה הסתובב מוכר קרח, שהיה עובר ברחוב עם עגלה ומצלצל בפעמון, וכולם ירדו וקנו בלוקים של קרח, וכך שמרו את האוכל. עוד הוא סיפר, שלא היה להם כיריים לבישול, אז בישלו על פתיליה שקראו לה פרימוס.

כשאני הייתי ילד – תמונה ישנה מאלבום ילדותי וציור דיגיטלי במחשב, התחום בו אני עוסק היום

המשחקים בהם שיחקנו כילדים, היו שונים, כי לא היה מחשב בבית ולכן לא היו משחקי מחשב, לא היה טלפון סלולרי ולכן לא היו משחקים בסלולרי. היינו משחקים במשחקים שקראו להם "חמש אבנים", קלאס, גוגויים, ומשחקי קופסה כמו מונופול, דמקה ואפילו שח-מט.

 בבר המצווה שלי

בשבתות נסעתי עם אבא ואימא  שלי לפרדס שהיה שייך למשפחה שלי בעיר רעננה, ושם מאד נהניתי, ממה נהניתי אתם שואלים? נהנתי מאוד בפרדס, לעזור להורי לקטוף תפוזים, קלמנטינות, אשכוליות ולימונים. לפעמים הייתי נוסע עם שומר זקן שקראו לו נג'י בעגלה עם חמור. אני ונג'י נסענו בעגלה והיה זה כיף גדול.

לפני זמן מה, נסעתי שוב אל הפרדס הזה אבל הפעם לא כילד, נסעתי לשם עם בני גיא והנכדים שלי. הנכדים עזרו לנו לקטוף פרי הדר וגם הם מאד נהנו בדיוק כפי שאני נהנתי כשהייתי בגילם.

רק חול וחול

כשהיייתי כבר מבוגר, התחתנתי ועברתי לגור בדירה קטנה, בשכונה חדשה ברמת אביב ג' בתל אביב. זו הייתה שכונה חדשה, הבית שבנו אז עמד בשטח מלא חולות מסביב, אפילו מדרכות לא היו בשכונה רמת אביב ג'. לא היו שם חנויות מכולת או סופרסל או קופת חולים, לא גני ילדים ולא בתי ספר. לכל דבר שהיינו צריכים  נסענו לשכונה ותיקה יותר ברמת אביב הישנה שם היה הכל,

מי היה הרצל?

אני שייך למשפחת הרצל, לכן אספר לכם מי היה הרצל? כמעט אלפיים שנה, לא הייתה ליהודים מדינה. ורק יהודים מעטים גרו בישראל שקראו לה אז פלשתינה. בזמן ההוא חי באוסטריה שבאירופה, יהודי בשם בנימין זאב הרצל שחלם על מדינה שתקום רק ליהודים.

 ציור דיגיטלי שציירתי – בנימין זאב הרצל

הרצל היה עיתונאי, שלמד באוניברסיטה, וראה כמה רע ליהודים בכל מקום. אסור היה ליהודים לעבוד בכל עבודה, לגור בכל שכונה, ללכת לתיאטרון. הרצל חשב, שיהיה טוב, אם תהיה ליהודים מדינה משלהם. הרצל ישב וחשב מי יכול לעזור ליהודים, לבנות בארץ ישראל מדינה? הרצל נסע לראות את ארץ ישראל וראה שיש בה הרבה ביצות עם מים עכורים – מים לא טובים, מעט עצים ומעט פרחים, אין כמעט מים לשתייה, יש מעט  מאוד בתים, והרבה אוהלים ותנאים בארץ היו מאוד לא טובים.

הוא נסע למדינות שונות בעולם, דיבר עם אנשים חשובים, ומלכים, דיבר עם יהודים במדינות שונות וניסה לשכנע אותם שצריך לחזור לארץ ישראל. יהודים עשירים ממדינות שונות בעולם, תמכו בהרצל, תרמו כספים כדי לקנות אדמות בארץ ישראל.

הרצל כתב ספר, הספר מתאר יהודי צעיר הסובל מכך שאהובתו, מחליטה לנתק איתו את הקשרים, אחרי שהתחתנה עם איש עשיר. היהודי הצעיר פוגש איש עשיר אחר אשר חזר מאמריקה, שמציע לו להצטרף למסע באי באוקיינוס. הם הפליגו יחד באנייה, בדרכם הארוכה לאי באוקיינוס, בדרך עגנו השניים בנמל יפו בארץ ישראל. הם  נסעו לבקר את הערים יפו וירושלים וראו שהמצב שם מאוד רע. רופא אחד אמר להם שכדאי להם לבקר במושבות העבריות החדשות: בראשון לציון ורחובות  והם נסעו וביקרו שם.

עברו הרבה הרבה שנים, ולאחר 20 שנים הם חוזרים שוב לבקר בארץ ישראל ועוגנים בנמל חיפה, שם הם פוגשים איש בשם דוד, הוא לוקח אותם לביתו, ומכיר להם את  בני משפחתו: את אשתו שרה, אחותו מרים ובנו. הם ממשיכים ונוסעים לטבריה, כדי לחגוג את חג הפסח – את ליל הסדר. משם הם המשיכו ונסעו לים המלח, ולירושלים. הם מתפעלים מהשנוי שקרה בארץ. הארץ הפכה לפוריה ומשגשגת ומלאה ביהודים.

סבא ישראל הרצל מצייר את  בינימין זאב הרצל – חוזה מדינת היהודים

אני סבא של נועם ושקד, עבדתי בעבר בתפקידים חשובים בחברת היי-טק גדולה והיום אני אמן שמצייר וכותב סיפורים ומאמרים. דוגמאות מציורי, אפשר לראות פה בסיפורים המתועדים.

הזוית האישית

ישראל הרצל: הייתה לי הזכות להיות מוזמן לשני גני הילדים בכפר סבא ולספר לילדים המקסימים, בשפה קלה ובגובה העיניים את סיפורו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל שעל שמו אני נקרא.

מאיה פלג: נהנתי מאוד להכיר את האמן ישראל הרצל, ההכרות פתחה פנים נוספות להכרת האמנות. נתרמתי הן במישור האישי והן במישור המקצועי. למדתי רבות מנסיון חייו. החוויה המשותפת הייתה עבורי בעצם, חשיפה ציבורית ראשונה, אני מאחלת לו בריאות טובה והמשך יצירתיות פורייה.

קישור לסיפורי הנוספים באתר:

אמן ותיק ואמנית צעירה

תערוכה ציורים לזיכרה של נחמה ריבלין ז"ל