מאגר סיפורי מורשת

ד"ר אליהו ברכוב מספר על מלחמת ששת הימים

במוצאי יום העצמאות 1967, קראו לי להתייצב מיד לשרות מילואים דחוף. מיד ארזתי תיק קטן והלכתי למקום ההתייצבות ע"י בניני האומה. חיכיתי שם עד הבוקר. באו עוד כמה חיילי מילואים שקראו להם וחיכינו בקור עד הבוקר. בבוקר הגיעו רכבים ולקחו אותנו למחנה על יד נחל שורק, ששם היה הבסיס של חטיבת מילואים. בשבילי זאת הייתה יחידה חדשה, שלא הייתי בה קודם. שם קיבלנו ציוד. אני הוצבתי לגדוד של מרגמות כבדות 120 מ"מ, שהורכבו על זחלמ"ים. היינו שם יומיים שבהם ניסו להניע את כלי הרכב ועסקו בהרכבת הציוד עליהם, העמסת  דלק בג'ריקנים, תחמושת וכיו"ב,

בלילה השני התחלנו לנסוע. נסענו עד מקום מסויים, מדרום מזרח לניצנה, בדרך למקום שנקרא "בארותיים". שם חיכינו במשך כארבעה שבועות של "המתנה". במשך הזמן הזה היינו במתח. הידיעות המעטות שהגיעו אלינו ע"י רדיו קטן היו ידיעות על כניסת הצבא המצרי לסיני והבנו שהולכת להיות מלחמה עם מצרים.

היה חשש מהתקפות של קומנדו מצרי, וכן מהתקפות של אווירונים ותותחים. חפרנו חפירות, כל אחד חפר לעצמו שוחה עמוקה שבה אפשר היה לעמוד, וזאת באדמה די קשה. כל הזחלמים והמרגמות הוכנסו לחפירות וכוסו ברשתות הסוואה. כל בוקר היינו מתעוררים בחושך ונכנסים לחפירות מחשש של התקפה "עם שחר". במשך כל התקופה הזאת, לא קיבלתי שום חופשה.

עד שבלילה אחד הכל השתנה. בלילה שלפני ההתקפה, הגדוד נערך לתזוזה ונע (בלי להדליק אורות!) למקום אחר על יד ניצנה. לפנות בוקר, ממש עם זריחת השמש, שמענו אווירונים עוברים מעלינו נמוך מאוד. הכוח התחיל לזוז לכיוון סיני. במשך היום אנחנו נסענו לתוך סיני ונערכנו בוואדי אחד מעבר לגבול. עוד הרבה יחידות של שריון ותותחים הגיעו לסביבה והתמקמו בקרבת מקום. למצרים היה שם משלט גדול ("קוסיימה – אום כתף"). במשך היום  כיוונו את המרגמות וגם ירינו כמה פגזים, בכדי לאשר שהכיוון נכון. גם גדודי תותחנים אחרים טיווחו את עצמם אל מטרות בתוך המשלט המצרי.

אחרי שקיעת השמש התחילה הפגזה עצומה על המשלט המצרי. הגדוד שלנו ירה מאות פגזים. היו  משאיות עם תחמושת שחנו בקרבתנו והן התקרבו אחת אחת אל המרגמות, ואנחנו פרקנו את הארגזים והבאנו אותם אל המרגמות. הפחד הגדול היה שפגז של המצרים ייפול על אחת המשאיות. גם הגדודים האחרים ירו, גם המצרים ירו בתותחים ובכלים אחרים. ירו גם פצצות תאורה. בקיצור הייתה שם "פנטזיה" גדולה. המצרים ירו די הרבה והיו נפגעים גם בגדוד שלנו. במשך הלילה נכנסו גם טנקים של צהל וחי"ר לתוך המתחם המצרי ולקראת בוקר המצרים התחילו לברוח. הקרב נמשך עוד כמה שעות.

הזחל"ם שבו נסעתי ביוני 1967 ממחנה נחל שורק לתעלת סואץ וחזרה

זאת התמונה היחידה שיש לי ממלחמת ששת הימים

בשעות הצהרים, התחלנו להתארגן לנוע והתחלנו לנסוע. הנסיעה נמשכה יום ולילה ויום. היה שם בלגן די גדול. הרבה גדודים וחטיבות נעו שם והיו "פקקי תנועה". לא היה קשר טוב. מכשירי הקשר היו די פרימיטיביים והמפקדים היו צריכים לשלוח "רצים" למפקדים הבכירים, כדי לברר את ההוראות. ביום השני התקרבנו למקום שנקרא נח'ל, באמצע סיני. לפי מה ששמענו בקשר, הייתה שם חטיבה מצרית שהתכוננה להגן על המקום. התקרבנו וכיוונו את המרגמות והתחלנו לירות. אז הגיעו מטוסים של חיל האוויר שלנו והפציצו את המצרים, כנראה שהם גרמו למצרים נזקים גדולים.

באותו זמן התחילו קרבות גם בירושלים. כמו שכתבתי, אנחנו שמענו קצת חדשות ברדיו, ומזה נודע לנו שיש קרבות בירושלים. לא ידעתי שום דבר מה המצב בירושלים ומה נינט, אשתי, עושה. בדיעבד, לאחר זמן כשחזרתי הביתה נודע לי, שבמרפסת של הדירה שלנו ברחוב בלפור בירושלים נפלו רסיסים של פגזי התותחים הירדנים שירו על ירושלים מן ההר שעליו בנויה עכשיו שכונת גילה. למזלנו, התותחים שהיו אז היו יותר קטנים מהתותחים של היום, ונגרמו רק נזקים קטנים.

מנח'ל נסענו לכיוון תעלת סואץ והגענו עד נקודה מסוימת מול גשר שמוביל לתוך מצרים ושם חנינו. שם נשארנו כשבוע. בזמן הזה היו קבוצות של חיילים מצרים מגיעות ברגל מסיני הם התחננו שנרשה להם לעבור למצרים. ככלל היינו מרשים להם לעבור וכשהם היו מגיעים לגשר, הם היו מסתובבים ומתחילים לקלל אותנו.

בזמן הזה היה לנו מחסור במי שתייה ובאוכל. והצניחו לנו מאווירון מים במיכלים מיוחדים. כדי להצטייד במים נשלחו כמה זחלמים עם מיכלי מים נגררים למקום אחד שנקרא אבו זניימה על החוף המזרחי של מפרץ סואץ. שם הייתה שכונת מגורים שנבנתה עבור פועלים איטלקיים שעבדו שם לפני שפרצו הקרבות, בחיפושי נפט. אני השתתפתי בנסיעה הזאת. שם היו מים, מילאנו את המיכלים במים וחזרנו. אחרי מספר ימים שבהם היינו על יד תעלת סואץ, נסענו חזרה דרך אל – עריש ועזה למחנה בנחל שורק ומשם שחררו אותנו.

 השיבה הביתה – הפגישה עם נינט

הגעתי לירושלים ביום שישי לפנות ערב, בהסעה של הצבא מנחל שורק. הורידו אותנו על יד תחנת אגד, שהייתה אז סמוך ל"בנייני האומה". לא היה כבר אוטובוס לכיוון רחביה, טילפנתי לנינט אשתי והיא באה במכונית של אבא שלה לקחת אותי. כשהיא הגיעה, היא מספרת, שהיא ראתה שם בן אדם עומד, "בלונדיני" בבגדים מלוכלכים. אני לעומת זאת, ראיתי אישה עם כרס גדולה מתקרבת. היא הייתה אז בהריון (עם איתמר, הוא בננו הבכור, אבא של נכדתנו נטע), ובמשך חמשת השבועות שלא ראיתי אותה, הבטן גדלה מאד. אחרי כמה דקות זיהינו אחד את השני. בבית התקלחתי סופסוף במים חמים אחרי חמישה שבועות, וחפפתי את השערות. הצבע ה"בלונדיני" נעלם.

סבתא נינט מספרת:

אני עבדתי באותו זמן במשרד החינוך בתפקיד עוזרת פדגוגית במחלקה לחינוך  על-יסודי. המשרדים שלנו שכנו  בבנין בית החולים האיטלקי (שבפינת רחוב הנביאים ורחוב שבטי ישראל), שהיה קרוב מאוד לגבול עם החלק הירדני של ירושלים. כשהתחילו היריות ביום שני בבוקר, 5.6.1967, הורו לכל העובדים במשרד החינוך לרדת למרתף. נשארנו במרתף עד הערב. חלק מהעובדים יצאו הביתה במשך היום למרות היריות.

אני הייתי באותו זמן בהריון עם בננו, איתמר והחלטתי לא להתחיל לרוץ ברחובות. נשארו איתי עוד שני עובדים במשרד. בחור ערבי שגר בכפר בית צפאפא (הכפר היה חצוי באותו זמן חלק היה שייך לירדן וחלק לישראל) ולא היה יכול לחזור הביתה וחברו היהודי הזמין אותו להתארח אצלו.

הצבא רצה להשתמש בבנין של משרד החינוך, לכן נאלצנו לעבור בחסות החשכה למקלט אחר בשכונה הדתית הסמוכה, ואז בעזרת אנשי הג"א הלכתי לבית של הורי ברחוב סמולנסקין ושם נשארתי כל השבוע עד שהסתיימו הקרבות.

עם סיומה של המלחמה, ביום שישי, קבלתי שיחת טלפון מבעלי אלי, שחזר סוף סוף הבייתה, יצאתי במכונית של אבי לאסוף אותו, שם פגשתי את הבחור "הבלונדיני", ששערו הלבין מאבק המדבר והחולות.

הזוית האישית

ד"ר אליהו בורוכוב: סיפור תיעוד זה של חוויותי ממלחמת ששת הימים, סופר מהזווית שלי כלוחם בשטח ומהזווית של נינט, שנשארה בירושלים והייתה בעת פרוץ המלחמה בבניין משרד החינוך בו עבדה.

קישורים לסיפורי הנוספים

ילדותו של אליהו בורוכוב בין ירושלים לתל אביב

איך סבא אהרון ברכיהו ברח מהכלא התורכי?

יצחק ליפקין מקים שכונות בירושלים