מאגר סיפורי מורשת

שמי ד"ר אליהו בורוכוב, את סיפורי העלתי יחד עם נכדתי נטע, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. תיעוד סיפור זה מוקדש לסבא של אימא שלי יונה זקס.

יצחק ליפקין "אבו-ל-בסל" סבא של אימא שלי

אמי יונה הייתה בת משה אליהו זקס וחנה לבית ליפקין. סבתי זאת, חנה, הייתה בתו של יצחק ליפקין, שכינויו אבו-אל-בסלׁ (מבטאים אבולבסל). סבתה של אמי, אשתו של יצחק ליפקין, הייתה טאובה אידה לבית שמרלינג. אבי סבתי זה יצחק ליפקין היה מראשוני היישוב האשכנזי בארץ. הוא נולד בשנת 1834 ברוסיה, בקרלין, באזור שהיום הוא חלק מבלארוס. הוא היה בן זקונים להוריו, יוסף משה ומרים מינדל.

כשהיה בן 10 עלה איתם ארצה. הם באו כדי למות ולהיקבר בארץ. אחיו הגדולים ממנו, שהיו כבר נשואים ובעלי משפחות נשארו ברוסיה. הם התיישבו בטבריה שהייתה אז מרכזם של חסידי קרלין בארץ. לאחר כשנתיים נפטר אביו, והיות שהקהילה בטבריה לא יכלה לפרנס את האלמנה והיתום, עברה אמו יחד אתו לירושלים, שם קיבלו "חלוקה" מכולל ווהלין.

הוא המשיך ללמוד בישיבה וכשהגיע לפירקו שודך לאיטה טויבה, בתו הקטנה של חסיד חב"ד משה שמרלינג תושב חברון. מכיוון שאביה נפטר לפני השידוך, עבר יצחק, בהתאם ל"תנאים" שנערכו לפני החתונה, "לאכול על שולחן" אחיה הגדול, גיסו יוסף יהודה ליב המכונה בכור שמרלינג שהיה אפוטרופסה. עוד מגיל צעיר התחיל לעסוק במסחר עם הכפריים הערבים בתבואה ובתוצרת חקלאית, צימוקים, פירות וירקות. לאחר נישואיו עבר לחברון וגר שם כנראה כשלושים שנה. הוא חשב שהיהודים צריכים להתפרנס ממלאכה ומסחר. ועסק במסחר עם הכפריים הערבים בהר חברון.

אני שמעתי שסחר עם כפריים מדורה ומיאטא בדרום הר חברון. בין השאר הוא היה קונה תבואה "דמאן" (קונים תבואה כשהיא עדיין בשדה לפני הקציר, לפי אומדן). כינויו היה אבו-אל-בסל. מקור הכינוי לפי הפירוש  הנפוץ, בכדי לשמור על כשרות לא היה אוכל דבר חוץ מלחם עם בצל. לפי פירוש אחר שקיבלתי מיעקב ליפקין ז"ל הפירוש הוא "האמיץ". יעקב היה נין של יצחק ליפקין, נכד של חיים ליפקין, הבן הבכור של יצחק ליפקין שהיו בידיו הרבה מסמכים של סבא רבא שלנו, שהגיעו לידיו בירושה. הוא קשר את הכינוי עם המילה "האמיץ".

באחד הספורים שסיפר יצחק לפקין לפנחס גרייבסקי, סיפור שראה אור בכתבה שגרייבסקי פרסם באחת מחוברות "זכרון לחובבים הראשונים" (בהדפסה המחודשת, כרך א' תשנ"ב-1992, עמ' 219-223 ). הסיפור הוא על נסיון שוד שהיה כשרכב על חמורו הקפריסאי הגדול בין הכפרים שבסביבת חברון לצרכי מסחרו עם הכפריים, על התמודדות עם השוד, ועל כך שגם לאחר מכן המשיך לרכב בין הכפרים ולסחור עם תושביהם. לימים כשהתרבו החייבים לו, שבדרך הטבע לא אהבו ביותר את בעל חובם, הם התחילו להתייחס אליו כאל "אבו באסל" במובן  של הבצל.

אבו-ל-בסל  (1924)

בערך בשנת 1890, הוא עבר לירושלים ובנה שתי "שכונות" בתי-מגורים בכניסה לירושלים, על רחוב יפו ממערב למחנה יהודה (הנקראות בפי העם "אבולבסל") בכל אחת מ"השכונות" היו כ-40 יחידות (מה שלא הפריע לדוברי יידיש לכנותן שטעטעל (כלומר עיירה). היחידות היו מסודרות בריבוע שבמרכזו שני בורות מים גדולים שבהם נאספו מי הגשמים, וזאת היתה "הספקת המים". הוא העסיק עובד שעבד כשואב מים ומחלק לתושבים מים. אני עוד "זכיתי" בשנות הארבעים לשתות מהמים אלה. לפי זכרוני המים היו טעימים מאוד (לא היה כלור במים). כל יחידת דיור כללה חדר אחד גדול למגורים וחדר קטן לפניו ששימש למטבח, לרחצה ועוד שימושים. שירותים היו בחוץ. היו בין הבנים והחתנים שלו כאלה שהיו להם כבר משפחות גדולות והם קנו או קיבלו יחידות כפולות. מים זורמים לא היו עד שנות העשרים, כשהשלטון הבריטי התקין הספקת מים לירושלים.

אני, יעל אחותי ואימא גרנו בשנת 1940 אצל הסבתא שגרה באבו-ל-בסל שנה, מקיץ 1940, ואני למדתי בכיתה ב' בירושלים. להתרחץ היו מתרחצים ב"פיילה" (גיגית). בחורף כדי להתרחץ היו מרתיחים מים על "פרימוס" שופכים לכלי יותר גדול ומערבבים עם מים קרים וכך היו מתרחצים. אני ואחותי עוד "זכינו" להתרחץ כך. השכונה המזרחית יותר, (קרובה יותר למחנה יהודה) נקראה "אוהל שלמה" (על שם אביו של שותף של ליפקין) והמערבית יותר מול בית החולים "וואלאך" (שערי צדק הישן), נקראה "שערי ירושלים". בשכונה המערבית גר הוא בעצמו, שם גם גרה סבתי חנה ז"ל וכמה מבניו ובנותיו וקרובי משפחה אחרים. בנים אחרים גרו בשכונה המזרחית.

אשתו טאובה (טויבה) אידה ז"ל מתה בגיל צעיר ב"נסיעה" (מה שאז קראו "זיארה"), כלומר מסע לטבריה צפת והסביבה לבקר בקברי הצדיקים. איטה טאובה נסעה לקראת ל"ג בעומר תרנ"ט (1899 ) לטבריה כדי להשתתף בהילולה במירון. היא נסעה בדיליג'נס (סוג של עגלה רתומה לסוסים) ליפו, משם הפליגה בספינה לעכו, ומשם רכבה על פרדה לטבריה, וכשעלתה בהרים לכיוון צפת, מעדה הפרדה , היא נשמטה מעל גבה  ונפגעה קשה מן הסלעים. היא לא התאוששה מפגיעות אלה, ונפטרה בטבריה ביום ט"ז אייר תרנ"ט (26 באפריל 1899) ונטמנה שם בבית העלמין הישן (לצאצאיה המעוניינים: איזור א' חלקה ב', קבר מס' 1948). נוסח מצבתה, על לוח בדפן האנכי הצר – כמקובל אז בטבריה – הוא פ"נ/האשה הצוה"ח (הצנועה והחסודה) /א"ח (אשת חבר) מרת יוטא טאבא / בת ר' משה שמרלינג/ מירושלים/ נ' ט"ז אייר תרנ"ט/ תנצב"ה.

הסבא חיבב אותה מאוד, ואחרי מותה דרש שכל הנכדות שנולדות ייקראו על שמה. לפי הסיפור הוא נתן נפוליון זהב לכול יולדת שקראה לבת אידה או איטה טאובה. אמי נקראת על שמה יונה אידה (טאובה זה ביידיש יונה) והיו לה חמש או שש בנות דוד ואחיינית שנקראו יונה אידה. כדי להבדיל ביניהן ביום-יום קראו לאחת יונה, לשנייה איטה ולשלישית אידה או איטלה וכדומה. ליצחק ליפקין היו ארבעה בנים וארבע בנות. שהתחתנו והקימו משפחות. כך שמספר צאצאיו רב מאוד.

תמונה משפחתית – התמונה צולמה בשנת 1924 כשיצחק ליפקין "אבו-ל-בסל" היה בן 90

יושבים (לפי יעקב ליפקין): יוסף משיוף נין של יצחק ליפקין, גלה ליפקין (אשתו של חיים ליפקין סבתא של יעקב ליפקין) יצחק ליפקין (אבולבסל) לשמאלו בתו חנה דבורה (חנצ'ה) זקס, שהיא סבתי, צבי משיוף (נין) עומדים מימין לשמאל: יונה איטה (איטלה) בנדיקס (לימים אשרי) יונה (בת של חיים ליפקין (לימים פרידמן), האישה הזאת זוהתה על ידי בת דודתי נחמה גאיל (מירסקי) כפרידה מוסאיוף. צבי ליפקין (בן של חיים) אחרי סבתא שלי יונה אידה זקס (לימים בורוכוב אימא שלי), אדם בן של חיים ליפקין (נכד).

סיפרו לי כי בזמן מלחמת העולם הראשונה, בזמן שהיה כידוע, רעב בירושלים, בנו הבכור חיים רכב על סוס למזרח הירדן, לאזור סאלט, שהיו לו שם קשרי מסחר, שכר כמה גמלים, קנה חיטה בכפרים והביא את החיטה לירושלים. כך היה למשפחתו הגדולה והענפה אוכל לאכול עד שהבריטים כבשו את ירושלים.

***

סבתא שלי, חנה ז"ל, הבת של אבו-ל-בסל, נולדה בערך בשנת 1870. כשהגיעה לפירקה, אביה חיפש עבורה חתן מתאים, ושידך אותה עם בחור בשם משה אליהו זקס ז"ל. אני נקרא אליהו על שמו. והם התחתנו בערך בשנת 1890. סבתי ילדה ארבעה ילדים: דודתי שרה (מירסקי) ז"ל הייתה הראשונה. היא הייתה מבוגרת מאימא שלי בערך ב- 15 שנים. אחריה שני בנים: דודי אהרון ז"ל ודודי צדוק ז"ל. אימא נולדה בשנת 1907 ואביה נפטר באותה שנה. כך שהיא, למעשה לא הכירה אותו. משנת 1907 עד שנת 1928, סבתי ניהלה את משק הבית של אביה ושל משפחתה ביחד: בישלה, דאגה לכביסה, עשתה קניות וכיו"ב.

סבא משה אליהו זקס ז"ל

הזוית האישית

ד"ר אליהו בורוכוב: סיפור זה הוקדש לשימור מורשתו של יצחק ליפקין "אבו-ל-בסל" סבא של אימא שלי. עוד על פועלו של יצחק ליפקין ניתן לקרוא בויקיפדיה בערך: יצחק ליפקין.

קישורים לסיפורי הנוספים

ילדותו של אליהו בורוכוב בין ירושלים לתל אביב

איך סבא אהרון ברכיהו ברח מהכלא התורכי?