מאגר סיפורי מורשת

שמי שמואל לוסטגרטן נולדתי ב- 8 באוקטובר 1952 בתל אביב, גדלתי וגרתי באזור, לשעבר יאזור, עיירה ליד חולון.  למדתי בבית הספר היסודי "השבעה", בו למדו גם אחותי אסתר ושתי בנותיי איריס וורד. אני בן למשפחה שורדת שואה מפולין.  אבי, ישראל בן שמואל, על שמו אני נקרא,  הוא נולד בשדלצה, עיר מזרחית לורשה, ומאוחר יותר משפחתו עברה לבירה ורשה.

סבי שמואל מצד אבי

כל המשפחה, אב, אם, שני אחים ואחות ובני משפחתם נספו במחנה ההשמדה טרבלינקה. אבי ואחיו שרדו כאשר ברחו לבריה"מ ערב המלחמה. דודי גצל כתב ספר על קורותיו בזמן המלחמה, ממנו נודעו לי פרטים שלא ידעתי על המשפחה, כולל על מותה הטרגי של אשתו של אבי שהייתה בהריון בבריה"מ. להלן מובא צילום כריכת הספר.

ספרו של דודי גצל " בנדודים ובמאבק" 

ממשפחתה הגדולה של אמי לא שרד איש מהשואה גם הם נשלחו מורשה לטרבלינקה. אני נקרא גם על שם סבי מצד אמי, יחיאל, שמעולם לא הכרתי. גם אמי שרדה את השואה כאשר ברחה לבריה"מ ערב המלחמה עם בעלה, בהיותה בהריון עם אחותי. בעלה נאסר זמן קצר לאחר מכן ולאחר שחרורו שנודע לנו לאחר חקירה שנעשתה, נעלמו עקבותיו.

בחודש יוני 2017 יצאתי עם בני משפחתי, עם בנותיי איריס וורד ומשפחתה של אחותי לטיול שורשים בפולין, במהלך הטיול ביקרנו בעיר הולדתה של יפה, אשתי, אם בנותיי שהלכה לעולמה שנה קודם. גילינו עובדות חדשות אודות חייו שלפני המלחמה של אבי אחותי, גרשון שטקר.

ילדותי באזור

ילדותי באזור הייתה מלאת שמחת חיים למרות שהמשפחה הייתה דלת אמצעים חומריים, אוכל ביתי טעים היה תמיד על שולחננו, אחותי הגדולה ממני ב-11 שנים לא הייתה חלק מהווי חיי, חוץ מ"מריבות אחים" ללא "כוחות שווים", לכן למדתי להעסיק את עצמי, אבי שהיה איש ספר מובהק, הדביק אותי בחיידק הקריאה, הוא דאג שיהיו בבית תמיד ספרים: סדרת "עולם הילד", מאוחר יותר אנציקלופדיה "מכלל", סדרת מגלי ארצות, "חרשתי" את הנ"ל וספרות יפה יומם וליל, להזכיר שטלביזיה לא הייתה בילדותי ואני "התמכרתי" לרדיו, היו תסכיתים והצגות תיאטרון מומחזות לרדיו שהייתי מרותק אליהן, "פול טמפל" ואפילו טרגדיות יווניות ("אלקטרה" ואחרים), עד עצם היום הזה אני מעדיף רדיו וספר על טלביזיה. זכור לי מילדותי המוקדמת שאבי נהג לקרוא לי סיפורים ביידיש בעיקר את שלום עליכם, הייתי "מתגלגל מצחוק", יידיש הייתה שפת-האם האמיתית שלי, דיברתי-קראתי-כתבתי יידיש לפני העברית.

כמובן שהיו חברים איתם בילינו שעות אינספור על מגרש נטוש שהפך למגרש כדורגל ושאר משחקי ילדות כגון: כדורגל, "הקפות", ג'ולות, גוגואים ועוד הרבה. מצ"ב קישור לרוב "המשחקים של פעם".  היו לנו בשכונה שני עצי תות גדולים (היום כבר אין כאלה, אגב  גיליתי אחד כזה בבי"ס "שמואל הנגיד", בהרצליה…) לאחד היו תותים לבנים והשני סגולים-שחורים, שניהם מתוקים מאוד, הטיפוס על העצים והענפים העסיק אותנו שעות וימים רבים, זה היה עולמנו בזעיר אנפין.

מקום נוסף בו בילינו את מיטב זמננו הייתה גבעה במרכז אזור שבראשה שרידי מצודה צלבנית, כיום נבנה גן יפה ומטופח, בילדותי "הגבעה" היתה מוזנחת, כר פורה למשחקי דמיון-ילדות, עם מקומות מסתוריים, בורות-מערות, שם נהגנו לחפור עתיקות, חרסים, מטבעות וכו, זכור לי שמצאתי גוש שיש מעוטר בכתובת ערבית כנראה מהתקופה המוסלמית-ממלוכית, הייתי מאוד גאה בממצא ייחודי זה, הרבה שנים שמרתי אותו בסתר, לא זכור לי מה עלה בגורלו. להלן קישור למידע על "המצודה":

בכיתה א' ו-ב' למדתי בבית ספר דתי "מימון" שהיה סמוך לביתי, אבי לא הסכים שבן הזקונים שלו יילך לבי"ס "השבעה" שהיה מרוחק כקילומטר מביתנו. בית הספר היסודי "השבעה", ע"ש שבעה נוטרים שנרצחו בידי המון ערבי בדרכם בשיירה לירושלים הנצורה בזמן מלחמת הקוממיות, היה מיוחד במינו, הוא הקנה לי ערכים שהשפיעו רבות על אופיי ואורח חיי. במיוחד השפיע עליו מנהלו הראשון , חיים חסין, שהטביע את חותמו על אופיו של המוסד עם דגש חזק על המושג "חינוך" לערכים כגון עבודת כפיים בחקלאות או בפרויקט השכבה (למורת רוחו של אבי שלא היה לגמרי מרוצה שבנו-יקירו חוזר הביתה עם יבלות בידיים), חברות, עזרה, התנדבות, התחשבות בזולת וכבוד הדדי. לבית הספר היו מסורות ייחודיות הקשורות לחגי הרגלים: סוכות, פסח ושבועות, שכללו מסכת מומחזת. התחנות הבאות בחיי היו בית הספר המקצועי אורט "יד סינגאלובסקי".

עבדתי 11 שנים בתעשייה האווירית ו- 28 שנים בהן התגוררנו במונטריאול, קנדה.

ברצוני להעלות כאן סיפור בעלי עניין מיוחד, לו הייתה השפעה על מהלך ואורח חיי.

יום הכיפורים שלי – לזכרם של חברים

בשרותי הצבאי הסדיר שימשתי כמכונאי טנקים בסדנה גייסית בג'וליס, בה תיקנו רק"מ (רכב קרבי משוריין) מכל הסוגים, כולל תמיכה טכנית באימונים ובמבצעים. להלן מובאת מצגת קצרה שהכנתי עם נכדי עומרי, בה פרטים על עיסוקיי במסגרת שרותי הצבאי, סדיר ומילואים. פרויקט עם סבא בנושא מלחמות שבהם השתתף.

הסיפור שאותו רציתי להביא כאן מתרחש במלחמת יום כיפור, כאשר הסדנה כולה ירדה לסיני לתמוך בגדודי השריון הלוחמים. פלוגה א' שלנו פעלה בגזרה המרכזית בסיני במסגרת האוגדה של האלוף אברהם אדן ("ברן"). תיקנו טנקים יומם ולילה (בעיקר בלילות), כאשר הטנקים היו מכונסים בחניון לילה. לעיתים נחשפנו להפגזות ממטוסי מיג מצריים ומרגמות ובהם אף איבדנו חברים מהפלוגה.

היינו מאורגנים במסגרות קטנות, בחוליות טכניות שכללו אנשי מקצוע שונים: מכונאים (4), חמש צריח, חשמלאי, טכנאי קשר, מפקד ונהג. נענו בשטח ובזחל"מ (זחל למחצה) שלושת האחרונים מלפנים, השאר מאחור, כאשר מסביבנו ארגזי כלים וחלקי חילוף ומתחתנו מיכלי דלק.

האירוע המדובר קרה ביום שישי ה- 19 באוקטובר 1973. הפלוגה נעה בשיירת זחל"מים באזור הגשרים שעל תעלת סואץ, לפני החצייה; כל השטח היה מטווח בכמויות עצומות של רקטות מסוג קטיושה. ברגע מסויים שמענו קול רקטה מתקרב לכיווננו. עדיין היתה בידנו שהות קצרה להחליט מה לעשות, תוך החלטה מושכלת שאם הטיל פוגע ישירות בזחל"ם עם כמויות הדלק שמסביבנו, התוצאה תהיה מלכודת אש שכנראה איש לא ישרוד. החלטנו לנטוש את הכלי במהירות האפשרית.  כאשר ששתנו כבר היינו מאחורי הכלי… לרוע המזל הטיל התפוצץ ישירות עלינו בחוץ. התוצאה הייתה מחרידה, ארבעה מחברינו נהרגו מיידית, רק חברי אבי (אייבי) שם טוב, שנפצע קשה (איבד שלוש גפיים) ואנוכי (עם פציעה בינונית) שרדנו. בדיעבד אפשר לומר ששיקול הדעת לא היה נכון, אבל לא תמיד ניתן לשלוט ביד המקרה…

לזכרם של ארבעת חברינו ושאר הנופלים מפלוגה א' הוצאתי יחד עם המשורר-פזמונאי דודו ברק, ספר המאגד סיפורים של המשפחות וחברים תחת השם: "על כל החברים שלנו".

כריכת הספר לזיכרם של החברים שלנו

אבי כהן ז"ל

אבי פרילינג ז"ל

גלנץ (יהודה) ארתור ז"ל

ניסים יחזקאל ז"ל

השומרים המלווים שלי במלחמה: תעודת שבוי, ספרון תהילים ותפילה לפני היציאה לקרב 

במסגרת שרותי במילואים השתתפתי בשנת 1982 ב"מלחמת שלום הגליל", או כפי שנקראת כיום, מלחמת לבנון הראשונה. חטיבת השריון שלנו נעה בגזרה מהערבית בלבנון דרך צור, צידון עד לביירות.  גם במלחמה זו תמכנו בגדודי השריון במסגרת חוליה טכנית, הפעם נענו בנגמ"ש (נושא גייסות משוריין) שכונה בשפה עממית "זלדה". שהינו בלבנון כשישה חודשים.

סגירת מעגל

לאחר שהות של 28 שנים בקנדה, חזרנו ארצה בשנת 2016 ולאחר מאמצים איתרתי את אבי (אייבי) שם טוב, שנפצע קשה בזחל"ם שלנו לאחר שלא ראיתיו 43 שנים (הוא היה אורח בחתונה שלי), נפגשנו ב-5 למאי 2020 בביתו, למותר לציין את ההרגשות העצומה, למרות מצבו הקוגניטיבי הוא זיהה אותי, לא כל כך זכר את פרטי האירוע הנ"ל אבל שמחנו מאד על הקשר שחודש.

אחר חזרתנו ארצה ולכתה של אשתי ממחלה קשה ב-2016 השתקענו בפ"ת, כיום אני גמלאי עסוק ביותר, בין שאר עיסוקי בהתנדבות: אני מתנדב (6 שעות שבועיות) מטעם עמותת "פוש" בבית ספר יסודי "אהוד מנור" בפ"ת בעזרה לתלמידים המתקשים בחשבון ואנגלית, בעיקר לשכבות ה'-ו'. אני מתנדב מטעם עמותת מט"ב במרכז יום לאוכלוסיה הבוגרת (טווח הגילאים 70-100) בכפר שלם (ת"א), שם יש לי כיתה לאנגלית. מתנדב בתכנית "עכשיו זה הזמן" מטעם עמותת מט"ב לתמיכה חברתית בשורדי שואה. בחלקי נפל יצחק המקסים בן 98, איתו אני נפגש פעם בשבוע לשיחות, משחקים ועוד פעילויות, אף הבאתי אליו את כל נכדי כהעשרה הדדית. כמובן בין עיסוקי החביבים ביותר הן פגישותיי והבילוי עם נכדי. כמו כן אני שר במקהלת "רון" העירונית, רץ למרחקים בינוניים-ארוכים, ריקודי שורות וסלוניים. בקיצור לא משעמם!

הזוית האישית

שמוליק: אני מוצא את התכנית הנפלאה והחשובה הזאת לא רק משמעותית לחיזוק הקשר בין הסבים סבתות לנכדים, שהוא מטבע הדברים קיים, אלא שהוא מאפשר לדור הצעיר הצצה בלתי האמצעית מיד ראשונה לעולם שאינם מודעים ומכירים כלל וקשור אליהם ולמשפחתם המורחבת, מידע ותוכן עשיר בעל ערך מוסף בלתי רגיל. כמו כן לדור השלישי התכנית נותנת הזדמנות נוספת לחזור ולהתענג שוב במחוזות ילדות נוסטלגיים. נחשפנו גם לחבורה נפלאה של סבים וסבתות ונכדיהם עם סיפורים מאלפים ומעניינים אודות מסורות מנהגים ותרבויות שונות. אני מודה ראשית לנכדי מתן סער, שכיבד אותי בבחירתו בי ולתת לי את ההזדמנות להשתתף בתכנית יוצאת דופן זו ולהתחבר יחד איתי למורשת המשפחה. רוב תודות למי שהגה ועמל על העלאת תכנית הקשר הרב דורי ומימושה באופן מושלם, על אף האתגרים הלא פשוטים שעמדו בפניהם בתקופת מגפת הקורונה.

מתן: נהניתי ללמוד יחד עם סבא בתכנית הקשר הרב דורי לעבוד ולתעד את הסיפורים באמצעות המחשב. שמעתי את סיפורי ילדותו ועל משפחתו בתקופת השואה. במהלך המפגשים הרגשתי שלמדתי על העבר ועל המורשת של המשפחה, למדתי דברים חדשים על תקופות שונות בחייו של סבא ולמדתי הרבה דברים חדשים, תודה לך סבא יקר הרבה בריאות ואושר!