מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שירות צבאי מרתק

מפה של חצי האי סיני
מחנה אוהלים לדוגמה (מתוך אתר נוסטלגיה)
סיפורה של סבתא על שירותה הצבאי ועל ימים יפים בסיני

אני וסבתא ישבנו בחדר ליד המחשב, אני משתוקקת לסיפור מרתק וסבתא את הסיפור תספק.

נולדתי ב 14.7.1949 בנהריה למשפחת רינגל ניצולי שואה.

גדלתי בבית קטן ומסביבו חצר גדולה מלאה בעופות וחיות אחרות: תרנגולי הודו, תרנגולות, שפנים, תוכים, יונים וכלבים. הילדות היתה מקסימה ותמיד היה שמח בבית. להורים היה קשה מבחינת פרנסה אבל הסתדרנו.

אבא עבד בנמל חיפה ויצא ברגל כל בוקר מעכו לחיפה. אמא עבדה בפרדסים בקטיף תפוזים ואחותי ואני נישארנו בבית לבד. לאחר כמה שנים הורי החליטו לפתוח עסק עצמאי ופתחו קונדיטוריה לעוגות. סיימתי 12 שנות לימוד ואז הגיע היום הגורלי – הגיוס לצה"ל ומכאן מתחיל הסיפור.

שירות צבאי מרתק

בחודש מרץ 1968 לאחר מלחמת ששת הימים גוייסתי.

מאוד התרגשתי וגם פחדתי, לא ידעתי לקראת מה אני הולכת. לעזוב בית חם, בית שמפנק וגם בטחון לא היה חסר לי, וללמוד לדעת להסתדר לבד במקום זר שנקרא צה"ל. פתאום נודע לי שאנחנו 5 בנות חברות מעכו מתגייסות יחד באותו היום. השמחה הייתה גדולה. יצאנו מעכו אחרי פרידה קשה מההורים, האחים, הדודים וכל המשפחה. קצת בכינו, קצת התרגשנו והמשכנו. הגענו לחיפה ללשכת הגיוס, העלו אותנו על האוטובוסים ויצאנו לכיוון צריפין, ליד תל אביב, לבסיס בה”ד 12 (בסיס הדרכה) לטירונות.

היום הראשון, זכור לי היטב, היה קשה מאוד. טרטרו אותנו מהרגע שהגענו, פשוט לא הבנו מה רוצים מאתנו ואז התחלנו שוב לילל. לקחו אותנו לחתום על בגדים, נעלים, תיקים, שמיכות, מיטה, כלי רחצה ועוד. אחרי שאספנו הכל קדימה לכיוון האוהל בצעידה שמאל ימין. היינו 10 בנות באוהל וכולן מכירות אחת את השניה (שזה מאוד עזר). מיד התאקלמנו וסידרנו את החפצים, החלפנו למדים ויאללה – אנחנו חיילות מן המניין.

בטירונות היה קצת קשה, למדנו להיות בצבא ומה זה צבא. למדתי להצדיע למפקדת, להיות ממושמעת, לציית לפקודות. הייתי חיילת טובה. לאחר חודש ימים סיימנו את הטירונות. השמחה הייתה גדולה וחיכינו להוראות לאן מציבים אותנו. כל אחת לדרכה היא. הפרידה הייתה קשה ושוב הבכי והקיטורים ושוב נפרדים. אותי שלחו לחיל הנדסה. שאלתי מה זה? איפה זה? אף אחת מהמפקדות לא ידעה ואמרו לי שעליי להתייצב למחרת במשרד הראשי בתל אביב שם אקבל הסבר מלא. למחרת התייצבתי במשרד והודיעו לי שאני מוצבת לחיל הנדסה קרבי 601 שנמצא בכפר יונה ליד בית ליד. הייתי בהלם .למחרת הגעתי לבסיס בקשיים איומים (אבל הצלחתי) ונכנסתי לבסיס כל כך לא מטופח, כזה רעוע, אבל דיברתי לעצמי: "מיקי יהיה טוב, את תתגברי" (ואכן כך היה). ומכאן מתחיל הסיפור שלי.

בכניסה למשרד קיבל אותי הרס"ר הפלוגתי. הוא היה מאוד נחמד והבין שאני מאוד מבוהלת. הוא הסביר לי על החיל, מה עושים בחיל וכמה חיילים אנחנו וכמה פלוגות יש ביחידה. מאוד עניין אותי ומאוד התלהבתי שאני ביחידה קרבית ורקע אדום יש לי על הכובע. זו הייתה גאווה בשבילי ובמיוחד אבא שלי היה גאה – שהוא היה בצבא הרוסי ואני ממשיכה בדרכו. למחרת נסעתי לירושלים היות והגדוד היה שם למטרת עבודות גידור והנחת מוקשים באזור. הבסיס היה בגבעון. מקום יפיפה, נוף מהממם על הרי ירושלים ואויר הרים צלול כיין. ממש כמו בשיר של נעמי שמר. החיילים בבסיס קיבלו אותי מאוד יפה ושמחו שהגיעה חיילת חדשה. מיד הציבו אותי במשרדו של הקמב"ץ (קצין מבצעים). קיבלתי את תפקיד הפקידה הראשית שלו. העבודה הייתה מאוד מעניינת, מאתגרת ואחראית, אבל מיד השתלטתי על העניינים במשרד והכול זרם לתפארת. כולם היו מרוצים. גרנו בחדר אחד גדול 15 בנות ומאוד עזרנו אחת לשניה. יציאות הביתה היו רק פעם בשבועיים לשישי שבת. ניסינו להעביר את הימים בעבודה עד שעות המאוחרות של הלילה והכול תקתק נהדר. היפה מכל היה להתעורר ב-5 לפנות בוקר ולראות את הזריחה ולעמוד על קצה ההר ולצעוק כולם ביחד: "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון" ואז להקשיב להד שחוזר אליך. לזה קוראים חוויה.

בגבעון היינו בערך כ-3 חודשים עד שסיימנו את העבודות עקב המצעד השנתי האחרון שנערך בארץ, המצעד בשנת 1968. החייל שלנו הקים את הבמות, את המסלולים, הספסלים וכל השאר. העבודה הייתה קשה אבל כצ'ופר קיבלנו לראות את החזרה הגנרלית שהתקיימה שם וזה היה שווה את הכול. מגבעון עברנו למדבר סיני לביצורים. הייתה תקופת מעבר בביר גפגפה ומשם עברנו לכיוון תעלת סואץ. ישבנו ומיקמנו את עצמנו בגידי (ליד המתלה). התקופה הייתה מקסימה והייתה לנו המון עבודה. מיד התארגנו, סידרנו את האוהלים. קודם סידרו את אוהלי הבנות, היינו 4 בנות בתוך אוהל, 4 מיטות ובאמצע עמוד שהחזיק את האוהל. המזוודה מתחת למיטה והמצעים על המיטה וזהו. סידרנו את המשרדים באוהלים גדולים יותר, היות והיה לנו הרבה יותר ציוד. והכל סודר בצורה של ח'. התחלנו באוהל המבצעים ליד אוהל השלישות, אוהל האפסנאות, אוהל צמ"ה (ציוד מכני הנדסי), המרפאה, המטבח וחדר האוכל, אוהל המג"ד (מפקד הגדוד) והעיקר – השק"ם הקטן. הכול היה קשה. מזג האויר הקשה עלינו מאוד, רוחות, שטפונות, יובש, סופות חול, ערפילים. היו ימים שלא ראינו אחד את השני ממרחק כמה ס"מ. בחורף היה קשה יותר, הגשמים וסופות החול העיפו את האוהלים ולא פעם קרה שמצאנו את עצמנו באמצע הלילה ללא אוהל במיטות. היה מקרה שירד גשם זלעפות כל הלילה והשלוליות הגיעו עד למיטות שבהן ישנו. המזוודות שטו בשלוליות ובגדים יבשים לא נשארו לנו וכשיצאנו מהמיטות שקענו בתוך הבוץ ליד המיטה. בקושי בקושי הצליחו לחלץ אותנו מהשלולית. השירותים היו קצת רחוקים מהמגורים, צריף מפח סגור בתוך האדמה. היה בור ושם עשינו את הצרכים. המקלחת הייתה עלובה, צריף קטן ש-2 חיילות הצליחו להיכנס לשם ובקושי להתקלח. ומים… שלא נדבר, רק קרים היו! והמים יצאו מקופסת שימורים שחיררו אותה ותלו אותה על צינור מים שכל רגע עמד ליפול. אבל הסתדרנו ולא קיטרנו ואפילו נהננו.

היציאות הביתה היו בימי חמישי בשעת הצהרים ופעם בשלושה שבועות נשארנו לתורנות משרדית. יצאנו מהגידי בשעה 12.00 בצהרים במשאית צבאית שכל הדרך קפצה והקפיצה אותנו. לאחר כשלוש שעות הגענו לאל-עריש לעצירת ביניים לאכילה ולהתרעננות ומשם המשכנו לכיוון תל-אביב. בסביבות השעה 12 בלילה עצרנו בתחנת האוטובוסים ומשם כל אחד לדרכו הוא. משם לקחתי אוטובוס לחיפה. בחיפה החלפתי את האוטובוס לעכו ובסביבות השעה 3.00 לפנות בוקר הגעתי לעכו לתחנה, חיילת יפה ויחידה ברחוב צועדת לכיוון הבית – כחצי שעה הליכה מהתחנה עד לבית. והלכתי בגאווה ובשמחה לבד ברחובות העיר.

זכור לי מקרה מאוד מעניין: ביום שישי, כשנשארתי בתורנות, נכנסתי למקלחת ואיתי עוד שתי חיילות שנשארנו לשבת ואנחנו שרות שמחות ומתקלחות, ופתאום צעקות מבחוץ ויריות ומטוס טס מעלינו. הקצינה מאוד נבהלה ויצאה לקראתנו בצעקות: "רוצו מיד לשוחות!" עטפנו את עצמנו במגבות ורצנו כמו מטורפות לשוחה הקרובה. הקצינה זרקה אלינו כובעי פלדה לחבוש ואנחנו עטופות במגבת וכובע פלדה על ראשנו ושרות בקולי קולות "על ראשינו שוב יורדות טיפות של גשם" ואלה היו טיפות מהמטוס המצרי שחדר לבסיסנו והמג"ד והסמג"ד והקצינים ירו לעבר המטוס. המטוס נפל ואת הטייס לקחנו כשבוי והעברנו אותו לקהנ"ר (קצין הנדסה ראשי). באותו שישי היו כתבים מאחד העיתונים הידועים, ידיעות אחרונות או מעריב, ואז כתבו עלינו וצילמו אותנו בעיתון ומשום מה העיתון הגיע להורי ומאז הם ידעו היכן אני משרתת, לפני כן לא סיפרתי להם. הוריי מאוד התלהבו שבתם הקטנה חיילת למופת ומשרתת את המדינה בכבוד.

בבסיס היינו מאוד קשורים כל החיילים. במשרדי המבצעים העבודה הייתה מאוד מעניינת וסודית, עזרנו אחד לשני והיינו אחד בשביל השני. יצאנו המון לטיולים באזור, הסתובבנו בשארם-אשייך, היינו במנזר סנטה קטרינה. הגענו למוצבים שבנינו אותם, הגענו לתעלת סואץ, למקומות ממש מרתקים. הגיעו לבסיס המון אומנים שבאו להנעים לנו את הערבים וישבנו אתם בערבי זמר .

בימי שישי כשנשארנו בתורנות נהננו בצורה נפלאה. היה מרגש מאוד. מש"ק הדת שלנו אברמל'ה היה אוסף אותנו סביב השולחן בחדר האוכל. הוא ברך על היין ועל הארוחה ואנחנו כולנו ביחד אתו שרים ואוכלים והבחור, שהיה דתי, ישב עם הבנות והבנים וסיפר לנו את סיפורי התורה ומאז אני ממש אוהבת את הסיפורים ומשתדלת להעביר אותם לנכדים, למרות שאנחנו משפחה חילונית. בערב ישבנו בחוץ כל הקבוצה ושרנו שירי ארץ ישראל בגעגועים הביתה, ובשבת יצאנו לסיורים באזור, מגלים צמחיה מיוחדת וחיות משונות שבעיר הגדולה לא ראיתי. גילינו גם שאריות של נשק צבאי מהמצרים, בונקרים ממלחמת ששת הימים ומקומות מחבוא שהמצרים התחבאו בהם וגילינו אותם שם. בקיצור, סיני זה מקום ענק ושומם ורק חול וחול מסביב, לא רואים ירק ולא ירוק רק צהוב, לפעמים מצאנו איזה שיח קטן ירקרק וצהוב והחלטנו לקרוא לו בשם "הסנה".

ביום השחרור היה לי מאוד עצוב להיפרד מכל החברים והחברות. נכון שעשינו מסיבה ענקית ושמחה, אבל כולנו בכינו ושמחנו ביחד. למחרת השחרור קיבלתי הודעה מאוד מצערת: אחד מהחיילים היקרים שהיה איתי לאורך כל השירות נהרג במשימה צבאית. הכאב היה מאוד גדול והעצב היה קשה. חיכיתי להלוויה ולא הבנתי אז כמה זה קשה לפגוש את ההורים ואת שאר המשפחה, אבל זה קרה וחבל שזה קרה כי הבחור היה יקר לכולנו, בכל זאת סמל מבצעים, חבר יקר מאוד שנפל למען מדינת ישראל בכבוד.

סיפור על ירושלים

בכיתה ח' הייתי בפעם הראשונה בירושלים במסגרת טיול שנתי מבית הספר התומר בעכו. טיילנו בירושלים והכרנו את ירושלים עיר הבירה שלנו. הסתובבנו בכנסת, בהיכל הספר ובמוזיאון ירושלים והתלהבנו מאוד. בפעם השניה הגעתי לירושלים אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1968 כחיילת בחיל הנדסה. הבסיס נשלח לעבודות לקראת המצעד האחרון שהתקיים במדינת ישראל. התמקמנו בגבעון שזה מקום מהמם כמו שכתוב בתורה "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון" וירושלים היא כמו בשיר "ירושלים של זהב…" ואויר הרים צלול כיין.

בבוקר הגענו לכותל, עמדנו מול הקיר, בכינו כמו ילדים קטנים, התרגשנו מהמקום והתפללנו לאלוהים שיגשים את משאלותינו. גילינו את ירושלים השלמה והמקסימה. היינו באוניברסיטת המורמונים, שזה מקום מהמם. הבנין מוקף בגנים פורחים ובכל מיני סוגי עצים. המקום שקט, שומעים רק את הציפורים מצייצות. בתוך האוניברסיטה עומד לו אורגן ענק בגודל החדר ויושב נגן ומנעים לנו את זמננו וההד נשמע בכל החדר. מומלץ. ביקרנו גם בגבעת התחמושת שבה נלחמנו. המלחמה הייתה קשה ונהרגו בה חיילים שהיו בתוך הבונקר ונלחמו מהבונקר.

הזוית האישית

אני וסבתא ישבנו בחדר ליד המחשב, אני משתוקקת לסיפור מרתק וסבתא סיפרה סיפור מרתק.

מיקי תיעדה באתר סיפורים נוספים:

מילון

תעלת סואץ
תעלת מים גדולה המפרידה בין חצי האי סיני למצרים

ציטוטים

”אין לי ארץ אחרת, זאת מדינתינו היחידה וצריך לשמור עליה“