מאגר סיפורי מורשת

שמי פנחס – פיני, וזה סיפור משפחתי:

ההורים שלי רג'ינה וברוך, שנולדו בשנת 1925 ובשנת 1930, עלו מלוב בשנת 1951. בלוב, חיו בעיר טריפולי בתוך שכונה יהודית נפרדת מהשכנים מתוך החשש מהלובים. הנשים נשארו בבית מתוך חשש שיתנכלו להם.

סבא מצד אבי שמו היה הרב פנחס שאני נקראתי על שמו והוא נהרג בהפצצה על העיר.

סבתי מצד אבי שמה היה קמונה היא הייתה אישה גאה שניהלה את הבית ביד רמה.

סבא מצד אמי, שמו היה משה אבל אנחנו קראנו לו: "נונו". (סבא באיטלקית). סבא נונו עסק במכירת בוטנים וגרעינים בשכונה הלובית, במלחמת העולם השנייה נלקח על ידי הנאצים למחנה ריכוז בבנגאזי, אותו שרד.

סבתי מצד אמי שמה היה סמינה (יסמין) הייתה אישה חזקה ודומיננטית בבית.

במעברה:

לאור הידרדרות המצב והסכנות הרבות החליטו הורי והוריהם לעלות לארץ ישראל וזה קרה בשנת 1951. הם הפליגו באנייה נגבה, ובאנייה אחותי הבכורה דינה הייתה כבת שנה.

עם הגעתם לארץ נקלטו הורי במעברה ליד קיבוץ גבעת ברנר וקיבלו אוהל למגורים.

המעבר למעברה היה קשה להורי אבל לא שבר את רוחם. אבי השתלב בעבודה עד לפרישתו, בקיבוץ גבעת ברנר בצביעת רהיטים, ואימי הייתה עקרת בית לניהול האוהל והמשפחה.

במהלך השנים הורי הביאו לעולם 6 ילדים: 4 בנות (דינה, רחל, שוש, שרה) ו-2 בנים (אני ומשה).

ב-53714 אני נולדתי כבן חמישי ל 4 אחיות גדולות, אחרי שנתיים אחי הקטן משה נולד ואחריו אחרי כשנה נולדה שרה.

לימים המעברה הפכה להיות כפר קטן ועברנו לגור בצריף. החיים בכפר היו פשוטים אך נפלאים הסתפקנו במעט ולא הרגשנו במחסור.

החיים בכפר:

אחותי רחל שהייתה הבת השנייה, הייתה משגיחה על אחיה הקטנים והייתה מעסיקה אותנו במשחקים וסיפורים בעוד שאחותי הבכורה, דינה, עזרה לפרנס את המשפחה.

המשחקים בדרך כלל היו משחקי חצר, כל ילדי השכונה היו מתאספים אחרי הלימודים ליד הגשר ושם היינו מתחלקים לקבוצות ומשחקים משחקים כגון: תופסת, מחניים, מחבואים, קפיצה בחבל עד שהורינו היו קוראים לנו בצעקות להגיע הביתה לארוחת ערב. רוב המשחקים היו קבוצתיים.

בדרך כלל ארוחת הערב הייתה מוגשת לכולנו בקערה גדולה מאוד שכולם אכלו ממנה ביחד, אף פעם לא התלוננו על מה שיש. קריית עקרון הייתה אז עיירה קטנה מאוד, בה כולם הכירו את כולם.

בית הספר:את בית הספר היסודי למדתי בקריית עקרון ולא בדיוק הייתי התלמיד הכי מבריק בכיתה. הורי נאלצו פעם אחר פעם להגיע לשיחה עם המנהל. כמובן שהורי כעסו עליי בשל הציונים וההתנהגויות שלי בבית הספר והחליטו שאני אשאר כיתה. אני מאד נפגעתי מכך ומשהו התעורר בי והחלטתי שאלמד ואצליח.

לקחתי את זה לתשומת ליבי וסיימתי את לימודי בתיכון אורט רחובות במגמת מחשבים בהצטיינות רבה. עד כדי כך שהתקבלתי ללימודים אקדמיים בטכניון שהפכו אותי למי שאני היום: כלכלן מצליח.

את בר המצווה חגגו לי הורי בשמחה כי זה היה האירוע הראשון שלהם בארץ. לבר המצווה הוזמנו כל תושבי הכפר ותזמורת ענקית שניגנה לאורחים הרבים שהגיעו ואני הקטן עליתי לבמה ונאמתי את נאום הבכורה שלי. נורא נורא התרגשתי לעלות לתורה והנה זה קרה.

שירות צבאי: לאחר סיום לימודי התגייסתי לצבא. שירתי כקצין קשר בגדוד רפואה. בתקופת השירות הצבאי פרצה מלחמת לבנון השנייה והגדוד שלי ואני גויסנו לתת מענה לפצועים בלבנון.

אני שירתי בבית חולים שדה הישראלי שהוקם בלבנון עקב המלחמה, שהיה מורכב מאוהלים וקלט את החיילים הפצועים, נתן להם טיפול ראשוני ואז הועברו לבתי החולים בארץ.

אחרי השירות הצבאי והפסקת המלחמה נרשמתי ללימודים אקדמיים באוניברסיטה עברית בירושלים, ללימודי כלכלה וניהול ובמקביל עזרתי לאבי במצבעת הרהיטים אותה הוא ניהל.

באחד הימים בשנת 1978 הוזמנתי למסיבה שם פגשתי את אשתי דליה, יצאנו 3 שנים ובשנת 1980 התחתנו.

ילדים ונכדים: בשנת 1981 נולדה בתי הראשונה, קראנו לה – הדס על שם שיח ההדס שהיה ליד בית הוריה של דליה.

אחרי שנתיים בשנת 1983 (כשאני הייתי בן שלושים) נולדה לנו טל (טלי). בשנת 1992 נולד לנו ברי על שם אבי ברוך ז"ל.

כיום, דליה ואני, סבתא וסבא גאים ל-8 נכדים ונכדות: סער, מאיה, דפנה, יעל, תמר, גפן, ערבה, רובי.

חלקם גרים בעיר, בקיבוץ ובמושב

הזוית האישית

פיני: לקחתי חלק בתוכנית הקשר הרב דורי כי היה חשוב לי מאוד שנכדתי דפנה תיחשף לסיפורה ועברה של משפחתי, אך ככל שהתקדמנו במפגשים נחשפתי לסיפורם המרתק של הסבים והסבתות שעלו לישראל מכל קצוות תבל. זו הזדמנות להודות לעושים במלאכה חשובה זו – המשיכו במשימה חשובה זו ליצור גשר בין הדור הצעיר ולעברו. דפנה: היה לי ממש כיף לשמוע על העבר של סבא שלי ונהנתי גם לשמוע על של אחרים