מאגר סיפורי מורשת

שמי גילי זילכה, אני בחרתי השנה לקחת חלק בתוכנית הקשר הרב דורי, במסגרת המעורבות החברתית בבית ספרי. במסגרת המפגשים עם סבא שלי, תיעדתי את מסע עלייתו לארץ ישראל מסוריה, דרך לבנון, מסע המשקף את סיפורם של יהודי סוריה ולבנון בתקופה ההיא.

רקע – קהילת יהודי דמשק

יהדות דמשק הייתה אחת מהקהילות היהודיות הגדולות ביותר בקרב יהדות סוריה. עם תום מלחמת העולם השנייה גברו הרדיפות אחר היהודים ידי השלטונות, הם פוטרו מכל העבודות הציבוריות ורכושם הוחרם. בעקבות הרדיפות החלו היהודים מקהילת דמשק לעלות לישראל, אירוע קשה נוסף שזירז את בריחתם היה בתאריך 5 באוגוסט בשנת 1949, באירוע זה נזרקה פצצה לבית הכנסת "אלמנשה" שבדמשק. זה היה טבח בו נרצחו 12 יהודים וכ-60 איש נפצעו בטבח זה.

סבא שלי נולד בסוריה בעיר דמשק. משנגמרה מלחמת העולם השנייה, הייתה רדיפה אחר היהודים בדמשק. כדי לברוח מהרדיפה הזאת משפחת כליפה רומנו עלתה ללבנון, זה היה תהליך מסובך, אך למרבה המזל לסבא רבא שלי (אבא של סבא שלי) היה שותף בעסק, ערבי-נוצרי, והוא אמר להם שהוא יכול להעביר את משפחתו ללבנון רק אם הוא (סבא רבא שלי) יעביר לו את כל העסק, סבא רבא שלי הסכים. כמו שסיכמו השותף העביר את סבא שלי, אחיותיו ואת אמו ללבנון, סבא רבא שלי נשאר בדמשק. השותף הלביש אותם כנוצריים והם טסו במטוס עד ללבנון. היה אסור להם לדבר במשך כל התהליך. רק לאחר שהם נחתו בבטחה סבא רבא שלי נסע אליהם במכונית והם התאחדו.

הם הגיעו לביירות שבלבנון, בירות הייתה עיר מאוד נחשבת של המזרח התיכון, הם התחילו בחייהם החדשים שם, הם מצאו עבדה והילדים התחילו ללמוד בבית הספר.

שליחי המשטר הסורי חיפש את היהודים שעלו מסוריה ללבנון. ברגע שהמשטר חיפש אותם, כל פעם מחדש הם היו צריכים לעצור את חייהם בביירות ולברוח אל הכפרים למשך תקופה יחסית ארוכה, בערך חודש, עד שנציגי המשטר עזבו ורק אז יכלו לחזור לביתם. לסבא כילד יש זיכרונות טובים מהתקופות בהם חיו  בכפרים, בטבע. היו שם חיות ופעילויות שהוא אהב לעשות. תקופה זו של חיים בצל החשש מרדיפות הסורים אחריהם נמשכה כארבע שנים, עד קום המדינה בשנת 1948.

סבא לומד בבית הספר, בילדותו בבירות שבלבנון

עם קום המדינה, נפתחה האפשרות לעלות לארץ, חילקו את המשפחות היהודיות לקבוצות והעלו אותם לארץ בסירות דייגים שעבדו על מנוע חשמלי. תחילה, יצאו האחיות הגדולות של סבא שלי. הן עלו לארץ, לראש הנקרה. רק לאחר שנה, סבא שלי ושאר משפחתו חוץ מאביו (שעלה מאוחר יותר), עלו ארצה.

הם עלו על הסירה והחלו לשוט, עד שלפתע המנוע התקלקל והאפשרות היחידה שהייתה להם זה לשוט ידנית עם משוטים, התהליך היה ממש קשה, הם היו רעבים וצמאים. ההפלגה כל כך התארכה, שבארץ, בני המשפחה שחיכו להם, חשבו שיתכן שהם טבעו. למרות המרחק הקצר ההפלגה בסירה עם משוטים, נמשכה יום וחצי, במקום כשש שעות. כשסוף סוף הם היו קרובים אל חופי הארץ, ראו אותם מרחוק והתחילו לעזור להם להגיע ולסיים את המסע הלא פשוט שעברו.

שהגיעו סוף סוף ארצה בשנת 1952 הם הועברו לשער העלייה, שם כינסו את כל העולים החדשים ומשם הפנו אותם ליישובים השונים בארץ. הם רצו להעביר את סבא שלי ומשפחתו לקריית שמונה, אבל לסבא שלי הייתה דודה שעלתה לפניו לארץ והיא גרה בתל אביב בשכונת שפירא, אז הדודה לקחה אותם לביתה. הם התארחו אצלה בתל אביו אירוח שנמשך כמה שנים, עד שחסכו כסף לקנות בית משלהם, לא רחוק מבית הדודה. הבית היה מאוד קטן, אפילו השירותים והאמבטיה היו מחוץ לבית.

בינתיים סבא שלי הצטרף לבית ספר העממי לכיתה ה' ולמד שם עד כיתה ח', כשסיים את כיתה ח', הוא לא המשיך את לימודיו בבית הספר התיכון עקב המצב הכלכלי בבית, וסבא נאלץ לצאת לעבוד כבר מגיל 13, כדי לעזור בפרנסת המשפחה. סבא התחיל לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות כמו: בירקות, כספר ועוד. ביום סבא עבד ובשעות הערב המשיך ללמוד. הוא היא נער עובד ולומד עד גיל 18.

כשסבא שלי הגיע לגיל 18 הוא התגייס לצבא. סבא שירת שכשוטר צבאי. עם תום שנות השירות הצבאי הוא חזר לעולם האזרחות והמשיך לעבוד. במשך שנתיים עבד במפעל למתכת והחליט שהוא רוצה להיות עצמאי, אז הוא עזב את המפעל ועבר למפעל אחר של יצירת חלקים לרכב בבת ים, הוא למד את המקצוע והעבודה ומצא שותפים, הם המשיכו ללמוד יחדיו, סבא שלי ממש השקיע בחברה.

סבא שלי בתקופת השירות  – שוטר צבאי

מכיוון שהתחיל לבנות את המפעל שלו בבת ים, הוא עבר לגור מתל אביב לעיר בבת ים. בבניין בו גרו, עברה לגור גם משפחה אמריקאית ציונית שהיגיע לארץ מסיאטל, שבארצות הברית. אחת מבנות המשפחה היא סבתא שלי ולה קוראים סוזן. סוזן התאהבה בסבא שלי, אך הוא היה בזוגיות אחרת באותה תקופה, אז כדי לראות אותו ולדבר איתו ומכיוון שגרו באותו בניין, מדי פעם היא קראה לו לבוא לדירה שלה בתירוצים שונים, כדי לעזור לסדר או לתקן משהו בדירה: אם זה היה כדי להחליף מנורה או סתם כדי לתקן משהו, זה נמשך עד שסבא שלי והחברה שלו נפרדו אז סוזן, (סבתא שלי) 'קפצה' על ההזדמנות והם התחילו לבלות הרבה זמן ביחד, הם התאהבו, התחתנו הביאו לעולם ילדים ובנו חיים משותפים יחד.

ציור של סבא וסבתא שלי ביום חתונתם

המפעל שסבא בנה

החברה שסבא שלי בנה ופיתח התחילה להתקדם. הם התחילו ממגרש קטן ומשמונה עובדים, והצליחו להגיע למגרש גדול יותר ומספר העובדים גדל. החברה נהייתה מאוד מבוקש, ולה קוראים א.פ.ל. – אביזרי פח לרכב. השותפים שהיו לסבא שלי עזבו את החברה וסבא שלי נשאר בה לבד והמשיך להתמיד ולטפח אותה. החברה כיום היא עסק משפחתי שעדיין מצליח.

הצלחת החברה הביאה עמה גם רווחה כלכלית למשפחה, הם עברו לגור בסביון והמשיכו את חייהם – המשיכו לגדל את ילדיהם וצברו הרבה זיכרונות יפים.

״ההתמדה היא אם ההצלחה״

סבא שלי מאוד מאמין בהתמדה והשקעה, הוא בן אדם מאוד חרוץ, גם ניתן להבין זאת מהסיפור שכתבתי, מהעסק שפתח מאפס שלא הפסיק להתמיד בו ובסוף להצליח. בנוסף הוא גם אומר לי שההתמדה שלי תוביל אותי להצלחה (בקשר ללימודים). אני חושבת שהפתגם הזה מעורר השראה ונותן רצון, שההצלחה תלויה בנו ובכמה אנחנו מוכנים להתמיד כי זה מה שבסוף יוביל אותנו אליה.

הזוית האישית

סבא שלמה: מאוד נהניתי לספר לך על ההיסטוריה של המשפחה, היה מאוד מרגש על שהחזרת אותי לספר על הילדות בסוריה ובהמשך בלבנון והעלייה לישראל עם ההורים שלי, שהיה להם קשה להתאקלם בארץ ולמרות זאת, חינכו אותנו והתקדמנו בלימודים ובעסקים, התחתנו, בנינו משפחות, נולדו ילדים וגם הנכדים והנכדות. נהניתי מאוד לשבת ולספר לך ולדבר איתך.

גילי: היה לי מאוד כיף להקשיב לסיפור החיים של סבא שלי. המסע שעבר כל כך מעניין ובכל פעם שישבתי עם סבא שלי ודיברנו הייתי ממש מרותקת לכל מה שסיפר לי. תמיד ידעתי שלסבא יש סיפור חיים מעניין ובכך שישבתי איתו ודיברנו גיליתי שהסיפור אפילו עוד יותר מעניין ממה שזכרתי. גיליתי עוד פרטים בסיפור שלא ידעתי קודם. אני חושבת שמאוד חשוב שאדע את הסיפור של סבא שלי ואיך הוא עלה לארץ והתחיל כאן את חייו. בלי שום קשר לכתיבת הסיפור אהבתי לבוא לבקר את סבא לעיתים קרובות יותר, אני מרגישה שהתוכנית קירבה אותנו וגם המשכנו את העבודה יחדיו וגם בילינו.