מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

האם צהלה צוהלת

שוש ורשל בחתונתה של שוש
רשל בצעירותה בעיראק
רשל-צהלה החלוצה שעלתה מעיראק, לא השאירה את שוש ב"שער עליה"

נולדתי בבגדד שבעיראק בשנת 1926 בסביבות חג השבועות, (את תאריכי הלידה בתקופה זו, זכרו על פי הקרבה לחגים, ולכן התאריך אינו מדויק) בת שניה מתוך 10 ילדים (4 בנים ו6 בנות). אבי היה צורף ואמי בישלה וטיפלה בילדים ובכל ענייני הבית. בילדותי למדתי תפירה ועבדתי כשוליה אצל תופרת נחשבת.

לאחר נישואיי לסלים, קרוב משפחה רחוק, המשכנו להתגורר בבית הוריי, בעלי עבד כצורף באבני חן בסמוך לחנותו של אבי, ואני, תפרתי בגדים לבנות המשפחה.

החיים בעיראק היו טובים, מעמדנו בקרב הערבים היה מכובד ולא היה חסר לנו כלום! בשנת 1941, התחוללו פרעות והסתה נגד היהודים, ה"פרהוד" שבהם פרצו אלינו הביתה, הכו את אחי ופצעו אותי בגבה הימנית של העין (עד היום יש לי שם צלקת…) החיים החלו להיות פחות נעימים בבגדד ובחדרי חדרים התחלנו לדבר על עליה לארץ.

בינתיים נולדה לנו סימה (שמחה) בשנת 1949 ושושנה (רג'ינה) בשנת 1951.

ארבעת אחי הצעירים ממני, הגיעו לארץ בשנת 1950 במבצע חשאי דרך טהרן.  ובראשית 1951, כשהחל "מבצע  עזרא ונחמיה", הצטרפו אליהם  הורי ושאר האחים. נותרנו בבגדד עוד כשלושה חדשים, רכושנו הוחרם ונבזז ואז, כאשר שוש הייתה בת 3 חדשים, וסימה בת שנתיים וחודשיים, לבושים בשכבות בגדים רבות ועם ציוד מועט, בערב יום העצמאות 1951, הגענו בטיסה לארץ.

קבלת הפנים הייתה מרגשת. מבולבלים ונרגשים ירדנו מהמטוס, אחיות במדים לבנים סייעו לנו והגישו כריכים, לא לפני שריססו אותנו בחומר חיטוי די.די.טי.  פקידות הרישום ב"שער העלייה"  מילאו טפסים ונתנו לנו תעודות זהות. שמי שבעיראק  היה צ'חלה -רשל שונה לצהלה  (רשל) וכך נרשם בתעודת הזהות ועבור הבת הצעירה רג'ינה, בחרה הפקידה את השם העברי שושנה (שוש)  על שום היותה סמוקת לחיים כשושנה.

בשער העלייה שוש התינוקת נלקחה מאתנו, רחצו אותה, החליפו לה בגדים , האכילו אותה והניחו אותה בלול משותף בהשגחת מטפלת בבגדים לבנים. כעבור זמן מה הגיעה משאית ונאמר לנו לעלות עליה על מנת להגיע למקום מגורינו החדש. רצתי מיד לקחת את שושנה הקטנה מהלול, אך המטפלת עצרה בעדי והסבירה לי שעדיף שניסע, נתמקם ונתארגן וכשנהיה מוכנים, נקבל את התינוקת. על אף היותי עייפה ומבולבלת, החלטתי לא לוותר על בתי. בתחושתי כאם, הבנתי שאין סיכוי שיאתרו אותנו, שהרי אף אחד לא ידע להגיד לאן נוסעים, וכך, כשהמטפלת הסבה את פניה, חטפתי את בתי, עטפתי אותה בשמיכה ורצתי למשאית.

מאוחר בלילה הגענו למעברת אוהלים בבאר שבע. מסביבנו חול וחול שחדר לכל פינה, חום, מעט מצרכי יסוד וריהוט דל. אבא יצא לעבוד בסלילת הכביש לכורנוב (ממשית), כביש המקשר בין באר שבע לים המלח. ואני נשארתי לטפל בשתי הבנות באוהל, תוך כדי ניסיון ליצור הרגשת בית. החיים היו קשים. אחותי הצעירה הגיעה אלי וניסתה לעזור לי מעט בטיפול בבנות וכך התפניתי מעט לעבודות תפירה ותיקוני בגדים, דבר שהוסיף מעט מטבעות להוצאות הבית.

הגעגועים למשפחה וקשיי הפרנסה, סייעו לי להחליט לנסוע עם הבנות משך שעות ארוכות באוטובוס עד לבית משפחת בעלי במעברת רמת השרון, שם נשארתי עם הבנות, בעוד בעלי נוסע ביום ראשון לבאר שבע וחוזר ביום שישי באוטובוס האחרון. עם לידת הבת השלישית רינה, עברתי למעברת רמתיים, (היום הוד השרון)  קרוב לבית הורי, לצריף אותו רכשו עבורנו אחיי שהצליחו לחסוך מעט כסף. אבי נפטר בינתיים ממחלה קשה ואימי עברה לגור בבית אבן ברמת הדר הסמוכה למעברה.

בשנת 1956, לאחר מלחמת סיני, כשבעלי חזר מהמלחמה, החלטנו לצאת מהמעברה. בכסף שחסכנו קנינו בית בדמי מפתח בפתח תקוה, שם נולד אורי ושם שהינו כעשר שנים עד שנולדה דניאלה  ואז עברנו לתל אביב, לדירה בדמי מפתח, סמוך לתחנה המרכזית, על מנת להקל על בעלי שכבר עבד במפעל נעליים ביפו.

כיום אני גרה בגפי, בעלי נפטר לפני כ 20 שנה, יש לי 5 ילדים, 14 נכדים  ו – 20 נינים (חמסה, חמסה, חמסה, חמסה!)

כן ירבו….!


שוש שקד תרמה שני סיפורים נוספים למאגר המורשת, לקריאתם לחצו על הקישורים:

החיילת המצטיינת שהסורים פוצצו לה את המקלחת 

סיפור המעברות של סבתא שוש שקד

ציטוטים

”למרות היותי עייפה ומבולבלת, בחושים של אמא, החלטתי לא להשאיר את בתי ב"שער העליה"“