מאגר סיפורי מורשת

שמי שוש, אני סבתא של אורי ומדריכה בתכנית הקשר הרב דורי. סיפורי עוסק בעלייתה של משפחתי ארצה.

החיים בבגדד לפני עלייתנו לארץ

נולדתי בבגדד שבעיראק בשנת 1951, בת שניה להורי רשל (צח'לה) וסלים בלבול. אבי עבד כצורף באבני חן בסמוך לחנותו של סבי, ואמי תפרה בגדים לבנות המשפחה.

החיים בעיראק היו טובים, חיינו – לדברי הוריי – בעושר ואושר בבית מרווח, עם משרתת וכובסת, ובגדים נאים. מעמדנו בקרב הערבים היה מכובד ולא חסר לנו כלום. אמי למדה תפירה ואבי החל ללמוד בישיבה להסמכת שוחט ומוהל, אך בחר שלא לעסוק בכך. בשנת 1941 התחוללו פרעות והסתה נגד היהודים, ה"פרהוד", במסגרתם פרצו אלינו הביתה, היכו את אחי אמי ופצעו את אמי בגבה הימנית של העין (צלקת שנשארה). החיים החלו להיות פחות נעימים בבגדאד ובחדרי חדרים התחילו לדבר על עלייה לארץ. יחס הערבים לקהילה היהודית השתנה והביטחון שהרגישו הוריי מחוץ לבית פג. היה חשש להסתובב בביטחה ברחוב ומדי פעם נפוצו שמועות על פריצה לבתים ומעצרים של מקורבים. בינתיים נולדה אחותי סימה (שמחה) בשנת 1949 ואני – שושנה (רג'ינה) בשנת 1951.

ארבעת אחיה  הצעירים של אמי הגיעו לארץ בשנת 1950 במבצע חשאי דרך טהרן. בראשית שנת 1951, כשהחל "מבצע עזרא ונחמיה", הצטרפו אליהם  סבי וסבתי ושאר האחים. נותרנו בבגדאד הוריי, אחותי ואני עוד כשלושה חדשים, רכושנו הוחרם ונבזז ואז, כאשר הייתי בת 3 חודשים וסימה אחותי בת שנתיים וחודשיים, לבושים בשכבות בגדים רבות ועם ציוד מועט, בערב יום העצמאות בתאריך 8.5.1954, הגענו בטיסה לארץ. קודם היציאה נאלצו הוריי לחתום על ויתור כל זכויותיהם, לוותר על נכסיהם ולקבל אישור יציאה עליו נכתב בערבית "יציאה ללא חזרה".

אימא מספרת:  "קבלת הפנים בארץ הייתה מרגשת. מבולבלים ונרגשים ירדנו מהמטוס, אחיות במדים לבנים סייעו לנו והגישו כריכים, לא לפני שריססו אותנו בחומר חיטוי די.די.טי.  פקידות הרישום ב"שער העלייה" מילאו טפסים ונתנו לנו תעודות זהות. שמי, שבעיראק היה צ'חלה-רשל, שונה לצהלה (רשל) וכך נרשם בתעודת הזהות. עבור הבת הצעירה שלי שנקראה רג'ינה, בחרה הפקידה את השם העברי שושנה (שוש), על שום היותה סמוקת לחיים כשושנה.

בשער העלייה שוש התינוקת נלקחה מאתנו: רחצו אותה, החליפו לה בגדים, האכילו אותה והניחו אותה בלול משותף בהשגחת מטפלת בבגדים לבנים. כעבור זמן מה הגיעה משאית ונאמר לנו לעלות עליה על מנת להגיע למקום מגורינו החדש. רצתי מיד לקחת את שושנה הקטנה מהלול, אך המטפלת עצרה בעדי והסבירה לי שעדיף שניסע, נתמקם ונתארגן וכשנהיה מוכנים – אז נקבל את התינוקת. על אף היותי עייפה ומבולבלת, החלטתי לא לוותר. בתחושתי כאם, הבנתי שאין סיכוי שיאתרו אותנו, שהרי אף אחד לא ידע להגיד לאן נוסעים, וכך, כשהמטפלת הסבה את פניה, חטפתי את בתי, עטפתי אותה בשמיכה ורצתי למשאית.

מאוחר בלילה הגענו למעברת אוהלים בבאר שבע. מסביבנו חול וחול שחדר לכל פינה, חום, מעט מצרכי יסוד וריהוט דל. אבא יצא לעבוד בסלילת הכביש לכורנוב (ממשית), כביש המקשר בין באר שבע לים המלח. ואני נשארתי לטפל בשתי הבנות באוהל, תוך כדי ניסיון ליצור הרגשת בית. החיים היו קשים. אחותי הצעירה הגיעה אלי וניסתה לעזור לי מעט בטיפול בבנות וכך התפניתי מעט לעבודות תפירה ותיקוני בגדים, דבר שהוסיף מעט מטבעות להוצאות הבית.

הגעגועים למשפחה וקשיי הפרנסה סייעו לי להחליט לנסוע עם הבנות משך שעות ארוכות באוטובוס עד לבית משפחת בעלי במעברת רמת השרון. שם נשארתי עם הבנות, בעוד בעלי נוסע ביום ראשון לבאר שבע וחוזר ביום שישי באוטובוס האחרון. עם לידת הבת השלישית רינה, עברתי למעברת רמתיים (היום הוד השרון), קרוב לבית הוריי, לצריף אותו רכשו עבורנו אחיי שהצליחו לחסוך מעט כסף. אבי נפטר בינתיים ממחלה קשה ואמי עברה לגור בבית אבן ברמת הדר הסמוכה למעברה…"

ילדותי

בסוף שנת 1953 עברנו למעברת רמתיים. את הצריף במעברה אני עדיין זוכרת היות וגרתי שם עד גיל חמש. הצריף היה צר וארוך ובו שתי מיטות סוכנות – אחת להוריי ואחת לאחותי ולי. אני עדיין זוכרת את שמיכת "הקוץ" הדוקרת בה התכסנו. בשלב מסוים, כשאחותי רינה נולדה, הצטרפה לצריף הדודה האילמת של אמי על מנת לעזור בבית. אבי מצא עבודה במפעל נעליים בתל אביב והיה משכים כל בוקר לעבודתו וחוזר כשהחשיך.

חשמל לא היה בצריף ולכן הבישול נעשה על גבי פתיליה, התאורה בעששית נפט, גיהוץ במגהץ פחמים, קירור המזון בארגז קרח, כביסה בגיגית וטחינה במכתש ועלי. השירותים היו מחוץ לצריף ("קלע וברח"). התקלחנו רק פעם בשבוע בגיגית מים חמים שאימא חיממה על הפתיליה. בגיל 5 הצטרפתי לגן הילדים ומשם אני זוכרת את העוזרת ששמה דייזי, שבאה כל יום מפתח תקוה למעברה (אני זוכרת את הקוצים שצימחו שערות רגליה..). בגן קבלנו כל בוקר פרוסת לחם שחור מרוחה במרגרינה וכוס תה פושר בכוס פלסטיק עם ריח ומשקע שחור שהצטבר בתחתיתה. בימי שישי קיבלנו כוס מיץ פטל וחלה עם ריבה אדומה. כמה אהבתי יום זה…!!

בכל יום אכלנו אוכל חם בבית אותו אימא הצליחה לבשל ובימי שישי, כשחזרנו מהגן, היינו צועדים כשלושה ק"מ לבית סבתי ב"רמת הדר", שם בילינו את השבת עם המשפחה המורחבת.

העששית

בשעות אחר הצהרים נהגה אמי לנקות את הפיח שהצטבר על צינור הזכוכית של העששית ולאחר מכן, הייתה ממלאת נפט במיכל העששית ומכינה אותה להדלקה עם רדת החשכה. את העששית שמרתי במשך שנים רבות, וכשהייתי מחנכת בבית ספר, הייתי מספרת לילדי כיתתי את סיפור העששית והטקס שהיה כרוך בה.

מלחמת סיני- מבצע קדש

אבי גוייס למלחמה ואנחנו נשארנו לבד בצריף. אני זוכרת את רעש המטוסים, את הצפירות, את החלונות המואפלים בשמיכות הדוקרות שלנו. אני זוכרת גם את אימא הבוכייה, את הלילות המפחידים בהם היינו יוצאים באמצע הלילה לבית השכנים, ואת הרגע הנפלא בו אני פוקחת את עיני הקודחות מחום גבוה ורואה את אבי ששב הביתה עם קופסת מתכת מלאה סוכריות מהצבא האנגלי.

בשנת 1956, לאחר מלחמת סיני, כשאבי חזר מהמלחמה, החליטו הוריי לצאת מהמעברה. בכסף שחסכו רכשו בית ב"דמי מפתח" בפתח תקוה. מאחר שעברנו באמצע השנה לגור בדירת חדר בפתח תקווה, אני – שלא רציתי להיפרד מהגננת ומהגן, נצרכתי לפתרון אחר. נמצא עבורי פתרון וכך בכל בוקר, עד שעליתי לכתה א', נסעתי עם דייזי, העוזרת גננת האהובה שגרה בפתח תקווה, אל הגן שבמעברה.

אבי המשיך את עבודתו בתל אביב ואמי – מלבד היותה מטופלת בחמישה ילדים – בישלה כל יום וגם תפרה עד השעות הקטנות של הלילה. במהלך תקופה זו נולד אורי אחי ואחרי כעשר שנים נולדה דניאלה. אז עברו הוריי לתל אביב, שוב לדירה בדמי מפתח, סמוך לתחנה המרכזית ואני יצאתי ללמוד בפנימייה החקלאית בעיינות. משם יצאתי לגרעין נח"ל שהיה מיועד לקיבוץ גונן, שם הקמתי משפחה – ארבעה ילדים ושמונה נכדים (כן ירבו..) הפזורים ברחבי הארץ.

חשוב לי לציין שהאווירה בבית תמיד הייתה נעימה, שמחנו בחלקנו והרגשנו – למרות חיי המצוקה – מאושרים על הזכות לגור בארץ, כשמדי פעם צפו ועלו אצל אמי הגעגועים ל"סיר הבשר" בעיראק.

לאחר 42 שנות עבודה במערכת החינוך (כגננת, מחנכת וסגנית מנהלת בבית ספר הגומא בכפר בלום), יצאתי לגימלאות ואני פועלת כמדריכה בגליל ובגולן של תכנית הקשר הרב דורי.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, מאי 2020, התש"ף.

שוש שקד תרמה שני סיפורים נוספים למאגר, לקריאתם לחצו על הקישורים:

החיילת המצטיינת שהסורים פוצצו לה את המקלחת

האם צהלה צוהלת