מאגר סיפורי מורשת

קטיושות במנרה – מבצע ליטני

שמי גילה הראל, נולדתי בשנת 1951 בצפת להורים ששרדו את השואה ואיבדו את  יקיריהם. אבא ואימא שלי הכירו במחנה מעצר בקפריסין, לשם גורשו על ידי הבריטים. כשעלו לארץ, אבא שלי, שלמה, התגייס לפלמ"ח לחטיבת הראל תחת פיקודו של יצחק רבין. אמי פנינה נשלחה לקבוץ עין-גב, שם שירתה כקשרית. לאחר מלחמת השחרור התחתנו והקימו את ביתם בצפת. בצפת עברתי שנות ילדות מאושרות: ניגנתי, רקדתי וכמובן למדתי. בגיל 16 אבדתי את אחי בן החמש, שמת ממחלת סרטן.

(אבא החליף את שם המשפחה שלנו להראל ולמזלי גם לבעלי שם משפחתו היה הראל, כך שעם נישואיי לא חל שינוי בשמי)

בצבא שרתי בבסיס הגדנ"ע נורית בגלבוע כמדריכת גדנ"ע. השרות היה נפלא ומאתגר. לאחר השרות הצבאי נישאתי לאלכס הראל  אותו הכרתי כשהייתי בת 16. הבאנו לעולם שלושה ילדים, וכיום יש לנו שישה נכדים. בדרך נוספה למשפחתנו עוד בת. כמו כולם בגילי, עברנו מלחמות ומבצעים צבאיים, שלא פעם סיכנו את קיומנו במדינה. מלחמת סיני, ששת הימים , יום כיפור ועוד. היום אספר על התקופה שהובילה למבצע ליטני.

כאשר סיימתי את לימודי ההוראה, רציתי לעבוד בקיבוץ כמורה שכירה וזאת משום שבנינו בית בקצרין. הישוב היה בהקמה והבתים עדיין היו בבניה. התקבלנו לקיבוץ מנרה בשנת 1976. את פנינו קבלה רחל רבין, אחותו של יצחק רבין, זיכרונו לברכה. רחל הייתה מנהלת בית הספר והתנדבה לאמץ אותנו כמשפחה.

בתקופה זו היו לנו שני ילדים; תומר (אבא של זיו, הנכדה המראיינת), ומורן אחותו הקטנה. בקיבוץ מנרה הייתה לינה משותפת וזה התבקש חברתית שגם תומר ומורן ישתלבו שם. למרבה הפלא הסידור היה מדהים לכולם. התאקלמנו בקיבוץ מהר מאוד והפכנו להיות חלק מקהילה מאוחדת וחמה. עבדתי כמורה ואלכס בעלי עבד כמורה לנהיגה, אך בסופי שבוע התנדב לעבוד בפלחה בעיקר בשדה הכותנה. קיבוץ מנרה, צמוד מאוד ללבנון ובאותה תקופה האזור היה מאוד לא שקט. סבלנו מקטיושות, מחדירות מחבלים ומסכנה בנסיעה על הכביש הצמוד לגדר. רכשתי אקדח וכשחזרתי בלילות לבד הוא היה לצדי.

בקיבוץ היה נוהל ברור איך להתנהג בזמן הפגזה, בלילה הייתי צריכה לרוץ לבית הילדים של הכתה שלי ולעזור לשומר להוריד את הילדים למקלט, בדרך העפתי מבט על בתי הילדים של ילדיי לראות שלא ניזוקו חיצונית. המקלטים היו ערוכים תמיד לקליטה ומסודרים עם כל האביזרים הנחוצים ליצירת שגרה כמעט רגילה.

כשהיה צורך לשהייה ארוכה במקלטים חילקו את המשפחות אחר הצהריים למקלטים בהם תבלה כל המשפחה יחד – "איחוד משפחות".

באחד הימים, הייתה עוד הפגזה על הקיבוץ והפעם הייתה פגיעה באזור אולם הספורט במרכז הקיבוץ, שם היו אנטנות קשר גבוהות. הפגזה זו הייתה חריגה מכיוון שזו הפעם הראשונה מאז שנים רבות שהייתה פגיעה בקיבוץ. לפי הנוהל של אחר הצהריים התרכזנו כל המשפחה במקלט המיועד.

בלי שום הודעה מראש, הוריו ואחיו של אלכס בעלי הגיעו לביקור (אז לא היו פלאפונים). מיד כיוונו אותם למקלט בו שהינו. באותו זמן הייתה הפוגה ואלכס הזמין את אביו ואח שלו לראות היכן הייתה ההפגזה בבוקר. כמה דקות לאחר שהלכו שוב הייתה הפגזה ואנשים הגיעו בריצה אל המקלט. אחת הנשים סיפרה שהייתה פגיעה באותו מקום שהיה בבוקר ויש נפגעים. כל גופי החל לרעוד, ואימא של אלכס שעזרה בקיפול חיתולים פניה הפכו לבנים לגמרי. ידענו שלשם פניהם היו מועדות.

ניגשתי אל האישה שסיפרה על האירוע ואיימתי עליה שאם היא לא תגיד לי אם זה אלכס בעלי שנפגע, אזי אצא החוצה בזמן ההפגזה שעדיין שנמשכה במלוא עוזה כדי לבדוק בעצמי. האישה הבינה שטעתה, ואמרה שזה לא הם.

מסתבר שכאשר אלכס עם אביו ואחיו הגיעו למקום הגיע גם רכב משדה הכותנה. חבריו של אלכס, גם הם באו לראות היכן פגע הפגז בבוקר. ותוך כדי זה שהם מדברים נפל פגז על הרכב. ברכב היו שלשה חברים, שניים מבוגרים יותר, כל אחד עם משפחה וארבעה ילדים ובחור צעיר רווק. הבחור הצעיר יצא ללא פגע. אחד המבוגרים נהרג במקום והאחר נפטר מפצעיו לאחר כמה ימים.

אלכס שהיה במקום, הביא את האמבולנס, רחל רבין גם עזרה באירוע. אחות הקיבוץ הייתה אשתו של ההרוג הראשון.

האירוע הזה היה מטלטל ביותר והשאיר שמונה יתומים. באותה שנה רצינו לסיים את שהותנו בקיבוץ ולעבור לבית החדש בקצרין. אך הקיבוץ ביקש שאשאר עוד שנה כי אחד היתומים היה בכיתתי. כמובן שנשארנו.

לאחר המבצע אפשרו לתושבים על הגבול לסייר בלבנון באופן מאורגן. יצאנו בשתי משמרות – חצי קיבוץ כל פעם. במשמרת השנייה האוטובוס עלה על מוקש ואחת מחברות הקיבוץ איבדה את רגלה. כך הסתיים עבורנו מבצע ליטני.

תקופת חיינו במנרה הייתה מיוחדת במינה, אהבנו את המקום ואת האנשים למרות הסכנות. השתלבנו ותרמנו לקהילה מתוך אהבה ואמונה בציונות ובחשיבות שמירת הישובים על הגבול.

למדתי הרבה על עצמי, על היכולות והעצמה שיש בי להתמודד במצבים קשים. אני מאמינה שתקופה זו העצימה אותנו כמשפחה.

הזוית האישית

זיו הראל: סבתא ואני נהנינו מהמפגש המשותף במסגרת התכנית גילינו דברים חדשים אחת על השנייה. אני מבינה למה סבתא כזאת אמיצה ולמדתי ממנה לקבל את הקושי באהבה.