מאגר סיפורי מורשת

שמי מאיר, נולדתי בפרס (איראן) בעיר אבדאן. עליתי לארץ בשנת 1952, כאשר הייתי בן 4. הגענו לארץ באונייה ישירות לנמל חיפה. משם העבירו אותנו למעברת "שער העלייה" באזור טירת הכרמל. לאחר תקופה מסוימת העבירו אותנו למעברת ראש פינה.

החיים לא היו קלים, את המזון קיבלנו בהקצבת תלושים. ישנו על מיטות של הסוכנות כאשר אנחנו תשע נפשות באוהל אחד. הפינוק היה רחוק מאיתנו. רק כאשר העבירו אותנו לישוב חדש שהוקם בשנת 1951 –  חצור הגלילית, קיבלנו דיור קבע. אמנם היה זה דיור קבוע, אולם לא היה בו חשמל ולא צנרת מים בבתים. ההורים היו הולכים למעיין עם דליים כדי להביא מים. רק לאחר שנה חיברו לנו חשמל וברז מים. בתקופה זו למדנו "בחדרים" והמצאנו משחקים לשחק בהם, מכיוון שלא היו בנמצא משחקים קנויים.

בישוב החדש לא היה תיכון ולכן כאשר סיימנו את כיתה ח' יצאנו ללמוד מחוץ לישוב, בפנימיות. בסיום לימודיי התנדבתי לעבוד בקיבוץ רעים שבנגב. עבדנו בכל מיני עבודות שהקיבוץ הציע, הרגשנו ממש כמו חלוצים. חזרתי לחצור הגלילית כדי להתגייס לצבא. שירתי בחיל הים בתור רכז רכב בתקופת מלחמת ששת הימים ולאחר שחרורי נקלענו שוב לעוד מלחמה – מלחמת יום הכיפורים. המלחמה הזאת הייתה קשה, ובסופו של דבר ניצחנו. במהלך המלחמה התחלתי לעבוד בדואר ישראל בתור נהג בדואר. כחלק מתפקידי הייתי אחראי על חלוקת הדואר בכל יחידות צה"ל בצפון. לאחר 45 שנות עבודה בדואר פרשתי לגימלאות.

יש לי שלושה ילדים: רעות הינה אמה של שירה נכדתי עימה עבדתי במהלך התכנית. כיום אני ואשתי נהנים מהפנסיה, מתגוררים בקריית ים, אוהבים לטייל בעולם ולהיות עם הנכדים.

סיפורה של כוס לקידוש

כוס הקידוש הזו היא מזכרת מאבא שלי. את הכוס קיבלתי ממנו לפני 20 שנה בגיל 55. זוהי כוס עתיקה ששימשה עוד את סבו של אבי (זכרם לברכה) בפרס. כוס זו עוברת מדור לדור ועד היום אנו בימי שישי מקדשים איתה והיא נשמרת מכל משמר.

כוס הקידוש שעוברת בין הדורות

הזוית האישית

סבא מאיר: היה לי כיף לעבוד ונעים מאוד לשבת עם התלמידים ובמיוחד עם הנכדה שלי, שירה. שמחתי להכיר את החברות והחברים שלה ולהעביר את סיפורי לדור הצעיר.

הנכדה שירה: היה לי מעניין מאוד לשמוע את החוויות והסיפורים שסבא סיפר לי במהלך התכנית, נהניתי שסבא בא לבית הספר ובילה איתי זמן איכות.