מאגר סיפורי מורשת

יוסף ג'רסי, בן 86 , אדם חביב על הבריות, התגייס לפלמ"ח ותרם רבות למדינה. כיום איש משפחה, יש לו ארבע בנות, אחד עשר נכדים ושבעה נינים. הוא אוהד את קבוצת "מכבי חיפה" ומגיע למרכז היום: "בית אברהם" שלוש פעמים בשבוע.

"נולדתי בסלוניק, יוון בשנת 1930. הגעתי עם הוריי ומשפחתי ארצה בשנת 1933 לעיר חיפה. כשהגענו ארצה, לא היו מוניות או אוטובוסים. היו עגלות עם סוסים. אני זוכר שלקחו אותנו בעגלה עם סוס לגור בחט אל יהוד – באזור רחוב השומר בעיר. השכונה נקראה "עיר ערבית". גרנו שם יהודים וערבים יחד.

 סבא יוסף הנער

בשנת 1936, כשהיו המאורעות בחיפה , הערבים הודיעו ליהודים שגרו שם, שהם צריכים לברוח אחרת יהרגו את כולם. אבא שלי לא חשב פעמיים והעביר את כולנו מרחוב השומר לרחוב השמש. שם גרנו במשך שנים רבות.

לפני התגייסותי לפלמ"ח, הבריטים היו אז בחיפה. אני עבדתי כמוביל ירקות מסיטונאי "גרינברג" בשוק תלפיות, לחנויות בחיפה שעבדו אתו. הוצאתי רישיון נהיגה למשא בזמן הבריטים. הטסטר שלי היה אנגלי. 

לפני הכרזת המדינה אני זוכר שברחוב פלי"מ (היום), היה השוק הגדול של הערבים. לכל אורך הרחוב. היה שם מכל טוב. דברים יוצאים מן הכלל. כולם היו מגיעים לקנות שם. יהודים היו קונים שם המון. אני זוכר שהייתה להם שם הגלידה הכי טעימה שאכלתי מימי.

 סבא במדי הכדורגל

השוק הזה נהרס כשיום אחד חבר'ה מהאצ"ל, שמו חביות נפץ באזור השוק ופוצצו הכול. היו להם המון הרוגים ופצועים.

דרך אגב אצ"ל, אני זוכר מקרה נוסף בו הם התחפשו לשוטרים אנגליים ונכנסו לתחנת המשטרה הבריטית שהייתה ברחוב העצמאות ופוצצו גם שם את המבנה.

מקרה נוסף שאני זוכר מתקופת המאורעות, היה הפיגוע בבתי זיקוק שם עבדו יהודים וערבים יחד. הערבים הרגו הרבה יהודים באותו הפיגוע.

אני זוכר שבוואדי רושמיה היו צלפים ערבים ואף אחד לא יכל היה לנסוע משם. כולם כל כך פחדו.

בשנת 1948, כשבן גוריון הכריז על מדינת ישראל, התנדבתי לפלמ"ח. הייתי בן 17 וחצי. במשך שנה שלמה לא הייתי בבית. בפלמ"ח תחילה תפקידי היה להוביל מים למשקים באזור נתיבות. היה לי רישיון למשא עוד מתקופת הבריטים. אח"כ הייתי נהג טנק "שרמן" עם תותח 105 מ"מ. זו הייתה תקופה קשה כי משאיות שהיו מנסות להגיע לאזור עם ציוד אוכל ואספקה, היו עולות על מוקשים. האוכל לא היה מגיע אלינו. הגענו למצב שאכלנו בשר סוס.

בתור נער צעיר, היה לי ממש קשה ושאר החבר'ה ראו שהייתי בוכה מפעם לפעם והיו מפנקים אותי עם סיגריה. אחרי שנה שלא היינו בבית, החלטנו לעשות שביתת רעב. בזכות זה החליטו יום שישי אחד לשחרר אותנו לחופשה הביתה למשך כחודשיים. הטיסו אותנו עם סקיי מאסטר לתל אביב ומשם עליתי על טרמפים עד לחיפה כי לא היה לנו כסף.

אני זוכר את ההתרגשות בחזרה הביתה, לאחר שנה כאילו זה היה אתמול. עד עכשיו אני יכול לבכות מההתרגשות כשאני נזכר בפניה של אמי. כשהגעתי הביתה הייתה שמחה גדולה. אמא שלי הייתה נוהגת לחכות לי במרפסת כל יום מבוקר עד ערב. חכתה לרגע שבו אחזור הביתה. אני מתרגש עד דמעות מלהיזכר איך אמא שלי חיכתה לי באותו היום וכמה התרגשה כשראתה אותי מגיע הביתה.

אני אהבתי להיות בצבא עם החבר'ה, "הצבא הוא כמו המשפחה", כך תמיד אמרתי.

אני זוכר שבשנת 1950 ירד שלג בחיפה, כול האנשים ובעיקר הילדים, התאספו ברחוב הרצל שם היה מרכז העניינים, ונהנו ושחקו בשלג. כשאני יצאתי לחופשה מהצבא, ירד בדיוק השלג. זכיתי לראות את זה.

באותה תקופה חיינו ועבדנו יהודים וערבים יחד. היהודים עזרו לערבים ולהפך. עד שהתחילו המאורעות. ערבים רבים פחדו וברחו. אלו שנשארו, משהו השתנה בהם והיחסים כבר לא חזרו להיות אותו הדבר.

ראש העיר חסן שוקרי לדעתי , לא היה בסדר עם הקהילה הסלוניקאית בחיפה. כל הסלוניקאים הגיעו לחיפה ועבדו בנמל חיפה. בנמל אוניות היו מביאות טונות של חיטה בתפזורת. לא בשקים. תפקידם של העובדים הסלוניקאים, היה עם פחים להעביר את החיטה לתוך שקים, שקים. זו הייתה העבודה הכי גרועה שיכולה להיות. הרגשתי שראש העיר אז חסן שוקרי, היה צריך לדאוג הרבה יותר לכול העובדים המסכנים האלו. לכבד אותם יותר. לדעתי הוא היה יכול לקרוא לדגון על שמם של הסלוניקאים.

היו המון סלוניקאים שעבדו בנמל, שחטפו מחלות קשות. חלק מהמחלות הייתה גם אסטמה כרונית. אבא שלי היה אחד מאותם עובדים. הוא נפטר בגיל צעיר, רק בן 68.

אבי לא עבד רק בחיטה, ברחוב הנמל היו גם מחסנים ששם היו שומרים את כל הסחורה שהורידו מהאוניות משא. הוא עבד שם בתור סבל. עבודה פיזית קשה מאוד. כל הסלוניקאים עבדו בנמל עבודה פיזית קשה מאוד.אבי עבד שם עד שהוא נפטר. הוא חלה באסטמה קשה.

בנוסף, היו מסגרים, פחחים. כולם עבדו בעבודות פיזיות קשות.

כשלא עבדתי הייתי נוהג להתפלל עם אבי שם. לסלוניקאים היה בית כנסת ברחוב השומר בעיר.

אחי נפטר בזמן שירותו הצבאי, בגיל צעיר מאוד, כשזה קרה אבא זירז אותי להתחתן ונישאתי בגיל 24. מיד אחרי שסיימתי את השירות הצבאי שלי והתחתנתי, אבא עזר לי לקנות מונית ולעבוד כנהג מונית. זה משהו שמאוד רציתי לעבוד בו. אני מכיר את חיפה טוב, היו לי הרבה נסיעות, כל נסיעה הייתה בשבילי מיוחדת. הייתי נהג מונית בקווי הגליל. פעם היו תחנות מונית בחיפה, עכו ונהריה. כשהחליטו לאחד את התחנות בין שלושת האזורים, הם נקראו: "קווי הגליל".

לתחנת מוניות בה עבדתי קראו: "טקסי רכבת". התחנה הייתה ברחבה של דגון ברחוב העצמאות (איפה שהיום תחנת הרכבת). פעם שם הייתה התחנה המרכזית של כל האוטובוסים. כשהגיעו לחיפה אוטובוסים עם עולים מהסוכנות היהודית, הייתי מסיע אותם לשיכוני הקליטה בכל הארץ. אפילו עד באר שבע ודימונה. הייתי אוסף עולים גם מהנמל. היו מגיעות המון אוניות עם אלפי עולים.

עבדתי כנהג מונית כל החיים שלי וכשהתבגרתי, נהייתי סדרן מוניות.

 העשרה