מאגר סיפורי מורשת

שמי אנריקה אפל, נולדתי בשנת 1951 בארגנטינה. גדלתי ב"קולוניה אביגדור אינטרריוס". משפחתי הגיעה לארגנטינה ממזרח אירופה. אבא הגיע מרומניה לארגנטינה בשנת 1930. אימא הגיעה מהונגריה לאורוגוואי בשנת 1940 כניצולת שואה אשר כל משפחתה נספתה בשואה – שמונה אחים והורים. אשתי, דודתה והבת שלה היו הניצולות היחידות ממשפחתם. הוריי הכירו באורוגוואי ושם נולד האח היחיד שלי, אדולפו. בשנת 1949 הגיעו לארגנטינה וב-1951 אני נולדתי.

כילד שגדל באזור כפרי, ילדותי עברה עליי באופן קצת שונה מהילדים בערים. נאלצתי כבר מגיל צעיר למעט הלימודים ומשחקי הילדות לעבוד במשק החיות שניהלנו ובגידולי החקלאות. האילוץ לשלב לימודים ועבודה לא תמיד היה כיף גדול. מכיוון שהמרחקים בין הבית לבית הספר ולשאר המקומות המאוכלסים היה גדול, כבר מגיל צעיר למדתי לרכב על סוסים והדבר הפך לאחד מתחביביי המרכזיים. לא הייתי שונה מהאחרים: בארגנטינה רוב הילדים בגילאים הצעירים שגדלו באזורי הכפרים למדו לרכב מגיל צעיר על מנת לעזור במשק ולהגיע ממקום למקום.

מכיוון שלא הייתה לנו חטיבה ותיכון למדנו רק בבית ספר יסודי. הלימודים נמשכו חמש שעות כל יום. המרחק לבית הספר היה 9 ק"מ ואנחנו הגענו אליו רכובים על סוסים. קישטנו את הסוסים על מנת שייראו טוב ובדרך גם ערכנו תחרויות רכיבה עם ילדים נוספים מהאזור. לאור זאת שמשחקים ומחשב לא היה באותן תקופות, משחקי הילדות שלנו כמובן היו קשורים לסוסים והפכו לאחד מתחביביי המרכזים. שיחקנו ברודיאו, התמחינו בזריקה ושימוש בלאסו. נכון, היו גם קצת משחקי ילדים רגילים כמו גולות.

סבא רוכב על סוס בדרך לביה"ס, 1963

את אשתי לויסה הכרתי במתנ"ס של הכפר בארגנטינה, שלושת ילדיי (וביניהם דוד, אביה של מיה הנכדה המתעדת) נולדו בארגנטינה והתחנכו בבית ספר יהודי. בצעירותי עסקתי רוב הזמן בחקלאות אולם שיניתי כיוון, פתחתי וניהלתי שלוש חנויות רהיטים ודברי חשמל.

העלייה לארץ

כל חיי האמנתי שמדינת ישראל היא המקום הנכון ליהודים להיות בו, הייתי ציוני נלהב ולא הסתרתי זאת. אולם תופעות האנטישמיות גברו והשיא הגיע כאשר בתי הגדולה נורית עמדה לצאת לטיול שנתי ועקב גילויי האנטישמיות אישתי מאוד פחדה לשלוח אותה. זאת הייתה נקודת "האל חזור" מבחינתי. אמרתי לאישתי שאם הילדה לא יוצאת לטיול, אנחנו עולים לארץ. כך זה היה: מתוך ציונות אמיתית סגרתי ומכרתי את כל עסקיי ועלינו לארץ בשנת 1989, התיישבנו בנצרת עלית. הייתי מאושר לעבור לארץ ישראל, בגלל שאני תמיד הייתי ציוני ואהבתי את הארץ הזו כמו גם שהמדינה קיבלה אותנו ממש יפה בישראל. הרגשתי שאני חייב לתרום למדינה שקיבלה אותי והתגייסתי לצה"ל ,שירתי כנהג במילואים.

עברי  בארגנטינה ואהבתי לתחום הבשר והחקלאות הביאו אותי לפתוח מסעדה בצומת קריית אתא. לאחר מספר שנים, כאשר העסק נסגר, ניהלתי מחלקת בשר בסניף "שופרסל" בתל חנן. כיום אני מתגורר בנוף הגליל ועוסק בפדיקור רפואי עם תעודה. אני נהנה מיתרונות הגיל, נפגש עם משפחתי ונהנה לראות את "השבט" שלי גדל ומתפתח בבית – בישראל.

מיה עם סבא והלאסו שהביא מארגנטינה

הזוית האישית

סבא אנריקה: נהניתי לעבוד עם נכדתי ולשתף אותה בסיפור החיים שלי. המסר שלי לדור הצעיר הוא שילמדו טוב ולא יעבדו קשה כמוני, שאין לי דרך להיות צעיר שוב.

הנכדה מיה: היה לי כיף לעבוד עם סבא ולשמוע את סיפור החיים שלו. נהניתי ללמוד דברים חדשים שלא ידעתי על עברו של סבא ומשפחתו.