מאגר סיפורי מורשת

אנו, מאור יובל וירוסלב, תלמידי כיתה י' 6 במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, מתעדים את סיפורה של סבתא של מאור, ז'קלין יומטוב.

שם הוריה של ז'קלין: אברהם-אהרון וחסיבה. הם עלו ממרוקו מעיר דמנאת.

ז'קלין עלתה ב1955 ממרוקו, הייתה אז עלייה של הרבה מעפילים והיה צפוף באוניית המעפילים, עברו הרבה ימים עד להגעה לארץ. הם הגיעו לחיפה, מחיפה לקחו אותם במשאיות לכפרים שונים. כל העליות שהגיעו לישראל זה היה אחרי שז'קלין הגיעה לארץ. היו בארץ מרוקאים, תימנים, טורקים, ספרדים ובולגריים. הרוסים היו בערים אחרות ולא באזור שהיא גדלה בו. בתקופה שלה כשהייתה ילדה לא היו בכפר שלה רוסים. ההורים של בעלה שמעון היו בשואה והם ברחו מבולגריה לארץ בשנת 1948. לפני שהדודים וסבים והסבתות שלה עלו הם גרו במרוקו ולאחר שהם עלו הם גם התחילו לעלות אחריהם.

הם הגיעו לשכונת כפר גבירול ברחובות. אביה, אברהם אהרון, נולד בשנת 1904, וחסיבה אמה נולדה בשנת 1916. ג'קלין זוכרת סיפורים רבים מההורים שלה, אבל מה שג'קלין הכי זוכרת הוא שהם היו תשעה נפשות: שני הורים ושבעה אחים, היו להם שני צריפים, כי היו הרבה נפשות. הייתה תקופה של צנע והם היו משאירים את הדלתות פתוחות. הייתה לה ילדות כיפית, עם כל האחים שהיו בקשר ממש חזק וטוב, גדלו ביחד, לא היה מכשירים סלולרים ולא מחשבים ושיחקו בחוץ משחקי חברה.

ז'קלין עם חבריה

בכפר גבירול, כינוי החיבה שלה היה קובבה, קראו לה קובבה מלשון גבעה והגבעה הייתה שייכת לערבים. השכונה התפתחה מאוד והפכה מטופחת מאוד במהלך השנים, לא היה כלום בכפר, היה רק צריפים והיום כבר מתחילים לבנות שיכונים. זיכרון שלה הוא שהם פחדו מהשועלים על הגבעות שיללו בלילות. היא זוכרת שממש פחדה מזה אבל לאחר כמה שנים כבר התחילו להכחיד אותם ונעלם הפחד. בנוסף, האירוע שהיא זוכרת זה כשעלו לארץ זאת הייתה תקופת הפדאיון, הם היו רוצחים אנשים, כמו מחבלים היום.

כאשר ז'קלין עלתה לארץ, לא לקח לה זמן להסתגל לחברה. בגיל שלוש כבר נכנסה לגן והכירה חברות טובות והן שומרות על קשר עד היום. בשכונה שהיא גדלה בה, כולם היו חברים של כולם. עד היום יש לה קשר עם האנשים בכפר בזכות העלייה. אימא של ז'קלין דיברה איתה בערבית וז'קלין ענתה לה בעברית כי חשבה שאם הם בישראל אז צריך לדבר עברית, עד היום היא מבינה ערבית אבל לא מדברת.

היו מוכרים קרח כי פעם לא היה מקרר, היה חלב שהיו מוכרים בדרך שונה מהיום, המוכרים היו שמים את החלב ליד הדלת ופשוט לוקחים כסף. בשביל להדליק אש היו צריכים להדליק פתיליה ובשביל זה היה צריך נפט. הספר היה צועק למי שהיה רוצה להסתפר ואם היו עונים לו הוא בא. לאחר כמה שנים התחיל להיות חשמל ועל מוצרים שהיו קונים הם היו מקבלים תלושים לפי כמות הנפשות. ז'קלין שיתפה שהיא מתגעגעת לאותה תקופה מבחינת החבר'ה, שכולם היו בבתים של כולם ולא היה צריך לדאוג לפריצות. היו מטיילים בשטחים וקוטפים נרקיסים. היא מתארת ילדות נהדרת, מבחינה חברתית היא מאוד מתגעגעת, כולם היו באמת חברים של כולם, כולם שיחקו ביחד.

ז'קלין למדה בבית ספר דתי בכפר גבירול, למדו שם בעברית וקראו לבית ספר "בית יעקב". כשז'קלין התבגרה היא הייתה יוצאת עם חברים, היו הולכים עשרה חבר'ה לקולנוע שהיה בקריית משה, עשרים דקות עד חצי שעה הליכה ממקום מגוריהם, לא היו מכוניות כדי שיקפיצו אחד את השני. היה אוטובוס אחד שהיה מגיע פעם בכמה זמן והשתמשו בו בעיקר לנסיעות לעיר. כשרצו ללכת לים היה נהג משאית שהיה לוקח את כולם והיו משלמים לו כדי שיסיע אותם לים. בילדות, הייתה לה חבורה קבועה כזאת של חברים טובים וחלקם שומרים על קשר אפילו עד היום.

את העובדים היו לוקחים בטרקטור לעבודה, העבודה הייתה חקלאות של ירקות, זה מה שהיה למדינה להציע לעולים מבחינה כלכלית. זאת העבודה היחידה שבאמת יכולה לפרנס את המשפחות של העולים ולהביא להם כסף על עבודה.

המנהגים שהיו להם: לחגוג את כל החגים. לדוגמה: בחג הפסח כולם היו באים, כל האחים וכל הדודים היו באים לשני הצריפים הקטנים שהיו להם. כל הדודים ובני הדודים חגגו את ליל הסדר ביחד וגם את רוב החגים האחרים, עד שלכל אחד היה משפחה יותר גדולה ולאט לאט זה הפסיק כי הם היו הראשונים שבאו לארץ, הם היו משפחה גדולה והיה ממש כיף, ז'קלין לא תשכח את זה.

המאכלים שהיא הכי זוכרת זה האוכל של אימא שלה. היא הכינה עלים של ארטישוק, "חרשוף" – זה עלים של ארטישוק עם בשר בפנים וליד קוסקוס, ממש טעים. בפורים הם היו אוכלים "ברשקוש" שזה כמו פתיתים שאימא שלה הכינה מסולת וקמח, היו מכינים את זה עם הסיר של הקוסקוס ומוסיפים חמאה בפנים. זה מאכל שהיא לא שוכחת. היו אוכלים לחמניה ובפנים ביצה ממש כמו חצ'פורי, רק שפעם היו קוראים לזה אחרת.

ז'קלין בצעירותה

לאח שלה, שלמה, הייתה בר מצווה ולקחו אותו לכותל, שם הוא הניח את התפילין. אימא של ז'קלין הכינה אוכל ועשו שם טקס קטן, לא כמו היום. כשאח שלה סיים להניח את התפילין אכלו את האוכל של אימא שלה. ז'קלין לא עשתה בת מצווה או אירוע מיוחד, בזמנה לא חגגו כל כך ימי הולדת, זה לא היה מאורע מיוחד. היו עושים סעודה משפחתית ובזה זה נגמר.

במלחמת ששת הימים היא הייתה בדרך לבית הספר ופתאום שמעה אזעקה באוטובוס, מהר החזירו אותם הביתה. הם חזרו הביתה ושכחו את החלונות ואפילו לא יצאו מהבית ולא למדו, הם פחדו מאוד לצאת. לאחר מכן הייתה מלחמת ההתשה שנהרגו בה המון חיילים. ז'קלין לא התגייסה כי היתה דתייה, פעם הצהירו שמי שדתי, ובמיוחד הבנות הדתיות, לא מתגייסות לצבא.

באופן כללי הבנים והבנות, הכירו במועדונים או שהיו מכירים דרך חברים. בזמנו הבנים חיזרו אחרי הבנות, היו מתחילים איתן ונפגשים איתן לבד או עם קבוצת חברים היו הולכים לקולנוע וכולם היו נוהרים אליו, לא היה כמו עכשיו. היום יש הרבה יותר דברים ודרכים להתחיל עם הבנים או הבנות.

ז'קלין ושמעון הכירו במועדון ריקודים ומפגש חברים. שם הוא התחיל איתה ומשם התחילו לדבר ולהיפגש לבד ואז התחילו להיות בקשר חצי שנה, לאחר מכן היו זוג רשמי. אחר כך התחילה מלחמת יום הכיפורים ושמעון היה במלחמה. כאשר הסתיימה המלחמה הם התחתנו. הם לא הכירו דרך שידוך אלא במועדון ריקודים במסיבה.

ז'קלין ובעלה שמעון התחתנו בשנת 1973, בינואר אחרי יום הכיפורים. רוני הוא הילד הבכור שלה והוא נולד בינואר 1976. לאחר שנה וחצי נולד לה הבן השני ששמו אבי ביולי 1977, אחרי חמש שנים נולדה להם הבת הראשונה ששמה אורית, בספטמבר 1982 והילד הכי קטן שלהם, ששמו נאור, נולד באוגוסט 1986. היה להם ממש כיף ושני הבנים הכי גדולים שלה היו כמו תאומים. היא הייתה לוקחת אותם בעגלה של תאומים לעיר ומטיילת איתם. הייתה להם ילדות טובה מאוד והם היו חמודים מאוד, הם היו אחים טובים ושובבים.

את רוב החגים חגגו בבית והיו מצטרפים הדודים והבני הדודים והיו חוגגים ראש השנה אצל אחות של שמעון שרה. הם היו חוגגים שם את החג כי היה שם בית גדול. שבתות עשו בבית של סבתא חסיבה, היא גרה אצלם והם תמיד היו יחד.

עם הילדים שלה הם היו יושבים, משחקים, שואלים: "עם מי נפגשת? איפה היית? כמה זמן היית בחוץ?" הם אף פעם לא הלכו בלי לשאול. היא הייתה פחדנית מאוד ולרוב לא הייתה הסכימה שיצאו מחוץ לשכונה, אבל בתוך השכונה הם היו מסתובבים כל היום ומטיילים ועד היום הם שומרים על קשר עם החברים מהילדות: יריב ובני שהם חברי ילדות עד היום בקשר איתם. באופן כללי ז'קלין בטחה מאוד בילדים שלה והם דיווחו לה על כל מה שהם עשו. היא תמיד דאגה להם שלא יתרחקו יותר מדי והייתה פחדנית שלא יקרה משהו, הם היו חוזרים בעשר בערך ולפעמים בתשע כבר הלכו לישון, עד שגדלו.

רוני הבן הבכור שלה למד בצריפין. הייתה לו משמעת עצמית גבוהה מאוד, בגלל שהוא היה לומד רחוק הוא היה צריך לקום מוקדם אז הוא הלך לישון מוקדם והעיר את עצמו לבית ספר, הכין לעצמו אוכל ונסע לבית הספר. את הבן השני שלה, אבי, ז'קלין הייתה צריכה להעיר לבית הספר והבת השלישית שלה הייתה קצת חנונית והייתה לה משמעת עצמית גבוהה מאוד, היא הייתה מאוד אחראית על עצמה ולמדה טוב. את הבן הקטן שלה נאור הייתה מעירה לבית ספר. לפעמים החברים היו באים אליהם לארוחת שישי וכל מיני מפגשים היו לילדים: לאבי ורוני היו חברים משותפים כי יש ביניהם רק שנה בהפרש גיל. הם היו מעורבים מאוד בחיים של ילדיהם.

החוויה הזכורה לז'קלין היא שהייתה כל ארוחת צהרים מכינה להם סירים של אוכל כדי לקבל אותם מהבית ספר, בזמנו היא לא עבדה וגידלה את הילדים. הם היו חוזרים מבית הספר וישר הייתה מכינה להם אוכל ודאגה להם. הם היו רואים טלוויזיה ביחד ומשחקים כל מיני משחקים, ביחד היו רואים את הסדרה "מרקו – הלב" ואבי לפעמים היה בוכה כי הוא חשב שזה אמיתי. עד היום הוא מקבל צמרמורות רק מלשמוע את השם של הסדרה.

הזוית האישית

ז'קלין: מאוד נהניתי לעבוד איתכם, נהניתי מכל השאלות ושיתוף הפעולה שלנו. היה מאוד מעניין להכיר את החברים של הנכד שלי. זה היה נושא מאוד מעניין שמעלה זכרונות טובים מהעבר.

מאור: העבודה עם סבתי הייתה מאוד מהנה, היה לי ממש כיף לשמוע ולהכיר את השורשים שלי ואת עברה. לפי דעתי זה מאוד קירב ביני לבין סבתי ובמיוחד בין חברים שלי.

יובל: בעבודה עם גברת ז'קלין נהניתי מאוד מכיוון שהיה כיף לשמוע סיפור של מישהי אחרת עם ילדות נפלאה ומעניינת. מאוד התחברתי לקטע שלה שסיפרה שכשהייתה ילדה אהבה לצאת החוצה לטיולים בשטח כי זה דבר שאני גם אוהב מאוד לעשות.

ירוסלב: היה ממש מעניין לשמוע את הסיפור ממישהו שבאמת חווה את העלייה ודברים אחרים בעבר ובכללי היה ממש כיף לעבוד על התיעוד.