מאגר סיפורי מורשת

שמי דן בר, נולדתי בשנת 1938 בחיפה להוריי שרה (סוניה) ואשר, אני אח ליעל, שהיתה אז בת 5. משפחתי התגוררה בקריית חיים שליד חיפה. אמי היתה עקרת בית ואבי היה חבר קואופרטיב ב"אגד". בשנים הראשונות הוא היה נהג אוטובוס ובשנים האחרונות עבד במשרדים של "אגד". בילדותי שיחקנו תופסת, מחבואים ובלורות אבל הכי אהבתי לשחק בכדורסל.

כשהייתי בן 10 פרצה מלחמת השחרור. התקופה הזאת זכורה לי כתקופה קשה: ליד בית הספר שלי עברו כל השיירות של ארונות הקבורה של החיילים הרבים שנהרגו. הכרתי את משפחות האבלים והאווירה היתה קשה. אירוע משמעותי נוסף בילדותי היה בר המצווה שלי: ביום זה הרגשתי פתאום שאני כבר לא ילד: אבי הסביר לי שבטקס הזה אני הופך מילד לנער עם יותר אחריות והדברים שלו חילחלו בי. בטקס עליתי לתורה בבית הכנסת לפני כולם ואחר כך היתה קבלת פנים בבית. באותו יום אבי אמר לי שמעכשיו שאני בוגר, אעזור לו בתחזוקת לול התרנגולות והגינה שהוא הקים בחצר הבית. ובאמת למחרת החגיגות הוא הכין לי רשימת מטלות אותה ביצעתי מדי יום: במשך שעתיים הייתי צריך להשקות את הגינה ולנקש עשבים. גידלנו ירק לתרנגולות והייתי צריך לקצור אותו בשבילן.

בשנת 1952 סיימתי את בית הספר העממי והתחלתי ללמוד בתיכון מקצועי בשם 'בסמ"ת' שהיה ממוקם ליד הטכניון שבחיפה. כל יום הייתי נוסע לבד באוטובוס מרחק רב. בבית הספר הזה למדנו מקצוע טכני וגם עבדנו בו. בשנת 1956 סיימתי את התיכון ובחופש הגדול כבר התגייסתי לצבא. שירתי בתפקיד אופטיקאי בחיל חימוש. הייתי אחראי על תיקון ותחזוקה של מכשירים אופטיים צבאיים כגון משקפות. בשנת 1959 השתחררתי והתקבלתי לעבודה ברפא"ל.

שנה אחר כך, ב-1960, הכרתי את ברוריה ובאותה שנה התחתנו ועברנו להתגורר בחיפה על הכרמל.

אחרי שנתיים עזבתי את העבודה ברפא"ל ועברתי לעבוד כמו אבי בקואופרטיב "אגד" כבן ממשיך. עבדתי כנהג אוטובוס במשך שמונה שנים עד שבשנת 1969 ניגשתי ללימודי מורה-דרך של משרד התיירות. כך עבדתי כנהג ומורה-דרך במשך כמה שנים עד שב-1978 נסעתי לגרמניה למשך חצי שנה כדי ללמוד את השפה הגרמנית. עם סיום לימודיי חזרתי לארץ ופצחתי בקריירה מצליחה של מורה-דרך לתיירים מארצות דוברות גרמנית. בשנת 1987 פרשתי סופית מ"אגד". קריירת התיירות היתה מאוד מוצלחת והביאה קשרי ידידות עם תיירים רבים, ביניהם עם שר העבודה לשעבר של גרמניה. אף הוענקה לי מדליית כבוד של עיריית דיסלדורף לרגל 13 שנות הדרכת משלחות רשמיות של העיר דיסלדורף בישראל במסגרת ערים תאומות דיסלדורף-חיפה. הודות לתרומתם של חברי המשלחות לאורך השנים, הוקם בית היינריך היינה בקריית חיים. סרטון בנושא:

בעקבות האינתיפאדה השנייה וירידת כמות התיירים הנכנסים לישראל, פרשתי בשנת 2001 לאחר קריירה ענפה בתחום התיירות, והתחלתי לעסוק במקצוע המנעולנות. לאחר 17 שנה בתחום פרשתי ומאז אני מתנדב ב"יד שרה" בתחום מכניקה עדינה ואלקטרוניקה.

במהלך השנים נולדו לי שלושה ילדים: בני הבכור רז שנולד ב-1963, רן שנולד ב-1968 ולבסוף בת הזקונים קרן שנולדה ב-1977 – הרי היא אימא שלך.

כיום יש לי תשעה נכדים, ואתה השביעי!

אירוע בחיי – המלחמה שלנו

הסיפור שלי מתחיל ב-1982, אז פרצה מלחמת לבנון הראשונה. הייתי בן 44  וגוייסתי למילואים. פלוגת המילואים בה שירתי סיפקה תמיכה טכנית לחטיבת טנקים של חיל השריון. אבל לא רק אני גוייסתי למלחמה: היחידות של חיל השריון היו הראשונות שנכנסו ללבנון ובהן גם בני הבכור רז שהיה אז בן 18 ושירת כתותחן בטנק.

בלילה החמישי של המלחמה נפצע רז לאחר שהטנק שבו היה התהפך. הוא פונה במסוק לתל-השומר והגיע לחופשת גימלים בבית. למרות שהיה עדיין פצוע התעקש רז לחזור לחזית לאחר שבוע כי חש צורך לתרום.

לאחר כמה ימים של לחימה, היחידות שכבשו שטחים בלבנון עשו עצירת ביניים. כך גם היחידה שלי וגם היחידה של רז נעצרו. היחידה שלי התמקמה ליד אגם קרעון שבדרום לבנון. מכיוון שלא היתה כל תקשורת כי לא היו אמצעי תקשורת כמו היום, הייתי בדאגה גדולה לבני – מה מצבו והאם הוא מסתדר למרות פציעתו. ניצלתי את ההפסקה כדי לברר היכן הוא נמצא. ידעתי רק את מספר הגדוד שלו. שאלתי חיילים רבים והתברר למרבה הפלא והמזל שהגדוד שלו חונה כ-10 ק"מ בלבד מהיחידה שלי! ביקשתי רשות מהמפקד שלי לקחת קומנדקר ונסעתי עם חבר למצוא אותו. היתה לנו רק מפה, ושאלנו חיילים בדרך עד שהגעתי אליו. המפגש היה מאוד מרגש, התחבקנו והתנשקנו ושמחתי לראות שהוא בסדר. היחידה של רז חנתה בלב מטע דובדבנים ורז כיבד אותי בדובדבנים מתוקים שאת טעמם לא אשכח.

התברר שרז וחבריו ישנים בלילות על הטנק משום שזו היתה חנייה זמנית, והכל היה על זמן שאול עד למתן פקודה. ריחמתי עליו אבל נאלצנו להיפרד ללא יכולת לעזור לו. לאחר כמה זמן הצלחתי לארגן ביקור נוסף ואז הבאתי לו את המזרון שהבאתי מהבית. העדפתי לישון על הרצפה, העיקר שבני יזכה לתנאי שינה מינימאלים. בפגישה זו נהנינו להיות ביחד ולו לזמן קצר, כי ידעתי שהוא כחייל קרבי בחזית נמצא בסכנה ממשית, אין אפשרות לקיים תקשורת ביננו וכל שניה ביחד חשובה.

ואכן לאחר כמה ימים קיבלה היחידה של רז פקודה לתזוזה והקשר ביננו נותק, הפעם למשך כמה חודשים: פעם בשבועיים הייתי חוזר הביתה לחופשת סופ"ש של יומיים אך רז היה מקבל חופשות בזמנים אחרים ובתדירות יותר נמוכה וכך לא זכינו להתראות אפילו בבית.

כשהתקבלה הפסקת אש בין ישראל ללבנון קיבלה היחידה שלי פקודה לחזור לישראל לבסיס האם. עם חזרתנו שוחררתי מהמילואים ושבתי הביתה. רז כחייל בסדיר נשאר בלבנון עוד לתקופה ממושכת. בהמשך עבר מלבנון לקורס קצינים והמשיך בשירותו הצבאי.

החוויה הזאת נחקקה בזיכרוני כזיכרון מתוק מריר, משהו מיוחד לי ולבני הבכור. המלחמה שלנו.

הזוית האישית

סער: אני חושב שהתהליך שעברתי חשוב מאוד כי צריך לחזק את הקשר שלך עם סבא או סבתא ומשום שיש להם סיפורים מאוד מעניינים ולקחים שהם למדו בחיים. סבא שלי עבר הרבה דברים ולפעמים כדאי לצאת מהמסכים בשביל להנות מהסיפורים המעניינים שלו.

דן: הרעיון של תכנית הקשר הרב דורי טוב ומעצים את הקשר בין הדורות. כמו כל סבא אהבתי את הידוק הקשר עם נכדי סער ואף עם בתי קרן שעזרה לשנינו.