מאגר סיפורי מורשת

הסיפור שלי מתחיל בתאריך 5.2.1944.

נולדתי במונקו בבית חולים הקרוב לביתנו בריביירה הצרפתית היפהפייה, שם הסתתרו הוריי מאימת הגרמנים.

זו הייתה תקופה מאוד מסוכנת ליהודים, סוף מלחמת העולם השנייה שבה נהרגו קרוב  ל-70 מיליון קורבנות ביניהם היו 6 מיליון יהודים שזכו ל"טיפול" מיוחד מצד הגרמנים ושותפיהם, הם נשלחו למחנות השמדה (היום קוראים לזה שואה…).

המשפחה שלנו זכתה להגנה מסוימת מצד האוכלוסייה שחיה תחת כיבוש כי אבא שלי היה שייך למחתרת הצרפתית.

כשהייתי בגיל 8 חודשים האמריקאים שחררו את דרום צרפת.

בתמונה רואים את המשפחה ואת החיילים האמריקאים כשאחד החיילים מחזיק אותי.

נשארנו בדרום צרפת עד 1948 ואז המשפחה חזרה לפריז, מקום בו התגוררה לפני המלחמה, באותה שנה הוקמה מדינת ישראל. ההורים שלי היו ציונים ושקלו לעלות ארצה אך זה לא הסתדר. שלחו אותי לגן ילדים בפריז שבו דיברו עברית, זה היה גן של ילדי השליחים מישראל, שם למדנו שירים ישראליים.

בגיל שבע סבתי חלתה ואמי נסעה לארץ ישראל לטפל בהוריה החולים, אני הצטרפתי אליה. נשארנו בארץ שישה חודשים, בחלק מהזמן גרתי בתל אביב ובחלק מהזמן אצל דודי ברמת הדר, הלכתי לבית ספר ברמתיים בכיתה ב', היום המקום נקרא הוד השרון, בתקופה זו העברית שלי השתפרה. אחרי שישה חודשים חזרנו לצרפת לאבא ולאחים.

אפשר לומר שגדלתי עם מדינת ישראל.

בתקופת בר המצווה שנת 1956 התקיים מבצע סיני וקיבלתי מהארץ מספר אלבומי תמונות במתנה מהמשפחה והדודים- אלבומי מלחמה, תמונות וסיפורים. לקראת בר המצווה למדתי פעם נוספת עברית, ובהמשך למדתי בצרפת ובחופשות הקיץ הייתי בא לבקר את הדודים בנתניה, חיפה ורמת השרון.

למדתי במגמה ריאלית ולאחר הבגרויות התחלתי לימודי רפואה. הייתי עוקב אחרי המצב בארץ. על יד הפקולטה היה מכון ללימודי יהדות ואז התחלתי לחשוב ברצינות על עלייה לארץ.

בסוף השנה הרביעית ללימודי הרפואה פרצה מלחמת ששת הימים, הלכתי להירשם כמתנדב במרכז הקהילתי היהודי. לא הזדקקו לעזרתי מכיוון שהמלחמה הסתיימה תוך שישה ימים בזכות חיל האוויר והמפקד מוטי הוד, ממנו שאבתי השראה לשמי, גם שמו הקודם היה פיין וגם שמי.

בחודש יולי ביקרתי פעם נוספת בישראל. בט' באב נסעתי לירושלים וקיבלתי את ברכת הכוהנים בכותל המשוחרר. במסגרת חיפוש עצמי העברתי 3 שבועות בכפר חב"ד.

הכותל המשוחרר אחרי מלחמת ששת הימים 1967.

הכותל ב-1920

בשנת 1968 התרחש מרד הסטודנטים בפריז, במרד הזה היה ברור שאין מקום ליהודים בצרפת, אז החלטתי סופית שאעלה ארצה בסוף הלימודים. בינואר 1971 התחתנתי עם סבתא אסיקה שהייתה ישראלית ובת דודה שנייה. החתונה נערכה בפריז אצל הרב שילי בבית הכנסת שבו עשיתי את בר המצווה. בצרפת השירות הצבאי באותה תקופה היה חובה ולכן שירתתי בבסיס חיל אוויר כרופא למשך שנה.

ב-28 בפברואר 1973 עליתי ארצה עם סבתא במטוס אל על. שיניתי את שמי מיד לשם עברי. התחלתי לעבוד בבית חולים "העמק" בעפולה, שם גרנו. מהבית שלנו בגבעת המורה נשקף הנוף של כל עמק יזרעאל, תל מגידו, נצרת, הרי הגלבוע.

באוקטובר פרצה מלחמת יום הכיפורים, זו הייתה מלחמה קשה מאוד, היו מעל 2200 הרוגים ופצועים רבים שהגיעו מרמת הגולן טופלו בבית החולים. כמתמחה בכירורגיה צברתי בתקופה זו ניסיון רב בטיפול בפצועים קשה.

התרשמתי מאוד מאיכות החיילים והקצינים הזוטרים, הם אלו שהצילו את המדינה בשעה הקשה הזו, כאשר הקצינים הגבוהים והממשלה נכשלו לגמרי בתפקידם. בניגוד לתקופה במלחמת ששת הימים בה הייתי בפריז, הפעם יכולתי לעזור במידת מה.

דב הרש, טכנאי רנטגן שעבד איתי והיה גם ידיד, היה מפקד טנק בסיני ונהרג ביום השלישי של המלחמה (דב הרש באתר יזכור). הטיפול בפצועים נמשך תקופה ארוכה והעבודה הייתה רבה, בעיקר כיוון שרופאים רבים היו בשירות מילואים ביחידות קרביות חודשים רבים.

שנה לאחר תקופה זו נולדה בתי הבכורה, אמא של דניאל, בבית החולים "העמק" בעפולה. זו הייתה תקופה טובה ומאושרת עבורנו, מבחינה מקצועית התקדמתי רבות, היינו מבלים עם חברים, בהופעות, קונצרטים ומסעדות באזור הקיבוצים בעמק.

באביב 1976, נפתח מחדש בית החולים "הדסה הר הצופים" בירושלים. בית החולים לא היה פעיל מאז מלחמת השחרור ב-1948. המחלקה הכירורגית שלי עברה לירושלים, ואנחנו עברנו לגור בקרבת בית החולים בבית עם נוף למדבר יהודה, לים המלח, לבית החולים ולאוניברסיטה העברית בהר הצופים. זה היה נוף נהדר ומיוחד. בכל בוקר בדרך לבית החולים הייתי משקיף על העיר העתיקה ועל כיפת הזהב שהייתה מבריקה מזריחת השמש.

גרנו 15 שנים בירושלים, שם נולדו עוד אחות ואח לאמא של דניאל.

בנובמבר 1977 שירתתי במילואים בסיני מול אבו-רודיס, בפרוזדור הנפט, בתקופה בה הגיע נשיא מצרים סאדאת לירושלים. הביקור היה אירוע היסטורי מיוחד, אשר היווה תקדים להסכם השלום עם מצרים במסגרתו נתנו את חצי האי סיני. עד 1982 לפני שישראל נסוגה מסיני הספקנו לבלות שם עוד מספר חופשות משפחתיות.

בשנת 1984 חגגתי את סדר פסח בדרום לבנון, בבית חולים שדה למרגלות החרמון, ביחד עם הפלוגה הכירורגית שלי. המקום היה יפהפה, וחבל שלא ניתן לנסוע לשם לחופשה.

בסוף 1987 החלה האינתיפאדה הראשונה, אז שירתתי בעזה, כרופא מילואים בחטיבת גבעתי. לאחר מכן שירתתי עוד מספר פעמים בגזרה זו. חבל שרצועה יפה זו על שפת הים, שהיתה יכולה להיות גן עדן, הפכה לקן מחבלים.

ב- 1991 פרצה מלחמת המפרץ, וכיוון שגרנו בירושלים והטילים היו נוחתים באזור גוש דן, אירחנו את המשפחה מאזור המרכז. באותה תקופה עבדתי ככירורג בכיר בבית החולים "אסף הרופא" וטילים נפלו בקרבת מקום, לא היו פצועים.

(לינק לקונצרט הפילהרמונית עם אייזק שטרן בזמן מלחמת המפרץ)

שנתיים לאחר מכן אמא של דניאל התגייסה לצה"ל, אבל זה כבר סיפור אחר…

הזוית האישית

המתעד: אני נהניתי מאוד לשמוע וללמוד על העבר של משפחתי. המספר: תודה רבה על הסבלנות ועל ההקשבה.