מאגר סיפורי מורשת

אני רפאל  עמר, סבא של לי-ים, וזה הסיפור שלי:

נולדתי בשנת 1948 במרוקו, בעיר סלה, וכשהייתי בן 40 ימים, אני ומשפחתי עברנו לעיר הגדולה, קזבלנקה.

קראו לי  על שם צדיק שהיה במרוקו באותה תקופה, המלאך רפאל, והכינוי שלי מהילדות ועד היום הוא רפי. שם המשפחה, עמר, ופירושו, מלא, במרוקאית.

היינו 10 ילדים בבית, 8 בנים ו-2 בנות, אני השביעי מלמעלה. גדלנו בבית מאוד אוהב. הקשר שלי ושל האחים שלי מאוד מיוחד וחזק עד היום. חונכנו על אהבה, הרמוניה, דרך הישר, לעזור לתמוך ולאהוב אחד את השני, לא משנה מה.

גדלנו כולנו בבית אחד. בבית היו 6 חדרים, באותה תקופה זה נחשב בית גדול מאוד. 5 חדרים שימשו לחדרי שינה כל 2-3 ילדים ישנו ביחד וחדר אחד שהיה חדר האוכל. חדר האוכל היה גדול מאוד וכל יום היינו מתכנסים לארוחות משפחתיות ביחד.

אני זוכר המון מהילדות שלי אבל מקרה שחרוט לי הוא כשהייתי בן 4 סך הכל, הייתי בגן הילדים, הסתכלתי מהחומה על פועלים שתיקנו את הכביש ואז ילד אחד בא בריצה, סטר לי בעין שמאל ועד היום זו העין הבעייתית שלי. בתור ילד אהבתי נורא ללמוד ולקרוא המון. אהבתי לשחק כדורגל עם שכנים ואחים שלי ולשחק בגולות וכו.

אני זוכר מהילדות את כל השירים במרוקאית ועד היום אני יודע לדקלם אותם בעל פה. גדלנו בבית עם המון מוזיקה. אבא שלי היה חובב תקליטים והיו לנו 300-400 תקליטים שונים בבית. הייתי שומע אום כולתום ופאריד אל אטרש (זמר מצרי).

למדתי במרוקו, עד כיתה ו בבית ספר אליאנס, בית ספר צרפתי יהודי. למדנו את כל המקצועות שיש בבתי ספר רגילים פלוס צרפתית, עברית ותורה. כשהגעתי לארץ, למדתי עד כיתה ח בבית ספר הגבעה באופקים ובתיכון אשלים בבאר שבע.

אירוע שמח שעברתי בבגרות שלי זה בר המצווה שזכיתי לחגוג בישראל עם כל המשפחה שלי. והאירוע העצוב הוא שבשנת 1964 אחרי שעליתי לישראל  כשהייתי בן 16 בלבד, אבא שלי נהרג בתאונת דרכים, הוא היה בדרכו לקנות סחורה. היו לו 2 חנויות אחת של בשר והשנייה של עופות. הוא נסע במונית עם עוד 5 אנשים, נהג המונית עשה תאונה וכל שישה האנשים שהיו במונית, נהרגו.

אני אוהב את כל החגים היהודים כיוון שהם מתנה מבורא עולם, אבל אם אני צריך לבחור אחד אז זה פסח, חג שהכל חדש ונקי, אווירה טובה, אוכל טעים וכו.

סיפור העלייה

עליתי לארץ בחודש מאי 1960, הייתי בן 12. עלינו 7 ילדים ו-2 הורים. אחד האחים שלי כבר היה בארץ, הוא עלה לפנינו בעליית הנוער בשנת 1956 ו-2 האחים הגדולים שלי נשארו במרוקו בשביל למכור את העסקים המשפחתיים.

ברחנו ממרוקו כי אסור היה לצאת משם. הציונים הבריחו אותנו ב-2 רכבים אל חוף הים, שם עלינו על סירות קטנות והגענו ללב ים. ראינו סירת דיג ועלינו עליה 92 אנשים שברחו. היינו חייבים להיזהר מאוד  כדי שמשמר החופים לא יראה אותנו, כי אם היו תופסים אותנו היו מחזירים אותנו בחזרה למרוקו לבית הסוהר. בדרך, משמר החופים ראה את הסירה שלנו ועצר אותנו, כל 92 האנשים ירדו לתחתית הסירה ושמרו על דממה, חוץ מילד אחד שלא הפסיק לבכות. לשנייה אחת כולם פחדו שמשמר החופים ישמעו את הילד וימצאו אותנו, אז בשביל להציל 91 אנשים נאלצנו לזרוק את הילד לים. משמר החופים השתכנע שזו רק אוניית  דיג, והמשכנו לכיוון מרסי, שם חיכינו 14 יום במחנה ומשם עלינו במטוס לארץ ישראל.

הגעתי לאופקים גרתי שם חמש שנים. לאחר חמש שנים, כשאבא שלי נהרג, החלטנו לעבור לבת ים, כי לא יכולנו לגור שם כבר. גרנו בבת ים עד 1971 ובשנת 1971 אמא שלי קיבלה דירה באשקלון ועברנו לאשקלון שם אנו גרים עד היום.

שירתי בגדוד 50 כחייל ואז כקצין. עשיתי קבע 3 שנים ואז השתחררתי. במהלך השירות שלי הייתי במלחמת ששת הימים ונלחמתי בסוריה ברמת הגולן. כשגרתי בבת ים, עבדתי כמלצר ואז במפעל תפירה, שם עבדה איתי מישהי בשם נינט שהיא בת דודה של איבט, היום אישתי.

נינט רצתה להכיר ביני לבין בת הדודה שלה וכך נפגשנו. יצאנו  לפגישה, ראינו סרט ואחר כך איבט חזרה לפרדס חנה. דיברנו בטלפון ואחרי תקופה הפכנו לזוג, היינו ביחד במשך 3 שנים ולאחר שלוש שנים בפסח, התארסנו.

התחתנו באולם אירועים, אולמי פאר, באשקלון ויש המון אלבומים מהחתונה.

הבאנו ביחד 3 בנות מקסימות ולכל אחת מהן 3 ילדים סך הכל 9 נכדים מדהימים.

הקשר שלי עם הנכדים חזק מאוד, אנחנו מדברים המון ואחת לשבועיים יש ארוחת שישי משפחתית לכולם.

אחרי שיצאתי לגמלאות הגעתי למסקנה שאני איש עבודה, אז אני עובד עד היום.

זה סיפור חיי, אני גאה בדרך שעברתי וגאה בדור ההמשך שלי.

הזוית האישית

לי-ים: מאוד נהניתי ושמחה שהשתתפתי בתכנית, היא קירבה ביני לבין סבא ויצא לי לדעת עליו דברים שלא ידעתי לפני כן, ולשמוע סיפורים מעניינים עליו. ממליצה לכולם לשבת עם סבתא וסבא שלהם ולשמוע סיפורים וחוויות שלהם.