מאגר סיפורי מורשת

שמי דניאלה משה ובצעירותי, טרם נישואיי, שם משפחתי היה ישראל. נולדתי בשנת 1958 במושבה כפר תבור שנמצאת באזור הגליל התחתון.

הוריי הגיעו מעיראק בשנת 1951. הם נישאו בארץ והתגוררו יחד במעברת כדורי. לאחר מספר חודשים עברו להתגורר בכפר תבור שהייתה כבר מאוכלסת בתושבים שהיו ביניהם מייסדי המושבה משנת 1901. החיים במושבה בשנים אלה היו קשים מבחינה כלכלית, אימא הייתה עקרת בית וטיפלה בעוד שישה ילדים. אבא עבד קשה מאוד במספר עבודות כדי לפרנס את המשפחה שלא יחסר לה דבר. למרות ואף על פי המצב, הייתה לנו ילדות מאושרת, שמחה, הסתפקנו במה שהיה, ונהננו לשחק במשחקי רחוב. זכור לי שאני באופן מיוחד אהבתי לבלות את הזמן הפנוי שלי בקריאת ספרים ובילוי בחברת החברים. בתקופה זו בכפר תבור הייתה אווירה של שכנות טובה, חברויות נעימות ומעצימות בין כל המשפחות שגרו במקום. הייתה אווירה של משפחתיות וכולם תמכו ועזרו זה לזה.

למדתי בבית הספר היסודי בכפר תבור ומספר התלמידים בכל כיתה היה קטן מאוד. כאשר הגעתי לכיתה ד' קפצתי כיתה ולמדתי עם ילדים הגדולים ממני כמעט בשנתיים, מפני שעליתי צעירה לכיתה א'. בבית הספר היסודי בכפר תבור למדתי עד כיתה ח' ולאחר מכן עברתי ללמוד בבית ספר תיכון עיוני בעפולה. היות וסיימתי את לימודיי בגיל צעיר באופן מיוחד, החלטתי בהמלצתו של מנהל בית הספר היסודי שלי, אהרון ירחו ז"ל, לממש את כישוריי ולהמשיך ללמוד באקדמיה ללימודי הוראה ואמנם כך היה. במשך שלוש שנים למדתי בסמינר למורות וגננות בנהלל ולאחר סיום לימודיי התגייסתי לעתודה הצבאית כמורה חיילת ושירתי בבתי ספר בצפון הארץ.

הקמת משפחה

שנה לאחר השירות הצבאי נישאתי לאריה ז"ל והתגוררנו תחילה בקרית שמונה, עיר הולדתו. עם פרוץ מלחמת שלום הגליל ועקב המצב הביטחוני, עברנו להתגורר בכפר תבור, שם הקמנו את ביתנו ובנינו את משפחתנו. נולדו לנו שלושה ילדים שאף הם גדלו והתחנכו במושבה שלנו, שהתפתחה מאוד וגדלה במהלך השנים. מרבית המשפחה המורחבת שלנו גרה בכפר תבור שבה נטענו שורשים עמוקים ומפותחים.

במהלך השנים עבדתי בבית הספר היסודי כדורי, וכאשר נפתח בית ספר חדש ע"ש יצחק רבין בכפר תבור, עברתי לעבוד בו וחינכתי במשך 35 שנה תלמידים בכיתות א'-ו'. לפני שנה וחצי פרשתי ויצאתי לגמלאות. היום אני מובילה ומרכזת תוכנית ארצית שנקראת "קריאה בהנאה" לכיתות א' ב' יחד עם מתנדבים גימלאים מהקהילה.

סיפורה של חנוכייה

חנוכייה מיוחדת זו הייתה שייכת לאבי, היא הוחבאה תמיד על מנת שלא יגלו את זהותה היהודית של משפחתי בגולה והגיעה איתו בשנת 1951 לארץ. החנוכייה נמצאת אצלי כבר 50 שנה. צורתה מיוחדת במינה – מנורה עם עלה של זית ומעליו תשעה קנים. החפץ עשוי ממתכת וצבעו וזהב. חשוב היה לי להראות ללוטם את החנוכייה מכיוון שהיא חפץ מרגש, המסמלת את הקשר והשייכות לעם היהודי, ולעולם אנו צריכים לזכור את שורשינו ושייכותנו.

החנוכייה שעוברת בין הדורות

הזוית האישית

הנכד לוטם: נהניתי מהמפגשים המשותפים ובעיקר להיות עם סבתא. למדתי הרבה על החיים שהיו בעבר, על אופי וצורת הלבוש, על מספר קטן של תלמידים שהיו בכיתות, על הקושי שהיה להם מבחינה כלכלית לצד שמחת חיים גדולה והסתפקות במועט.

סבתא דניאלה: כשאתה חוזר לבסוף לבית הילדות, אתה מגלה שלא לבית התגעגעת אלא לילדות. לכן תודה על הזכות לספר את הסיפור ולהגיע למפגשים החווייתיים והמעשירים בבית הספר, להכיר מקרוב ולהיות שותפה בחקר ושימור הזיכרון. שהרי החיים שלנו מורכבים מזיכרונות, שעלינו לדאוג שיהיו מתוקים.