מאגר סיפורי מורשת

אני נורית בירן, נולדתי בשנת 1950 בארץ ישראל במושב בני דרור. הוריי נולדו באירופה, אמי בגרמניה ואבי באוסטריה. הם עלו ללא הורים בעליית הנוער, ממש לפני שהתחילה מלחמת העולם השנייה. הורי אמי נספו בשואה, ההורים של אבי הספיקו לעלות ארצה ולגור בחיפה. זכיתי להכיר אותם.

סיפור ילדות ותמונה

נולדתי במושב שיתופי – בני דרור. המושב היה בתחילת דרכו. הבתים היו קטנטנים, השירותים היו משותפים לארבע משפחות בחוץ. כבישים לא היו, מגרשי משחקים לא היו. שיחקנו בחוץ בתופסת, מחבואים, טיפוס על עצים וכד'. לבית-הספר האזורי הגענו בעגלה רתומה לסוס, אחר כך על עגלה רתומה לטרקטור. בחזרה לרוב חזרנו ברגל. אחרי שעות בית הספר עבדנו במשק: אספנו ביצים, קטפנו תותים, עישבנו שדות מלפפונים, אפונה, עגבניות, ופירות הדר.

בבית שלי תמיד גידלו כלבים. בתמונה שבתי בחרה רואים אותי בגיל שנתיים עם הכלב שלי. כלב זאב, רועה גרמני, גדול, חכם, מחונך. הוא היה הבייביסיטר שלי. בתי בחרה בתמונה הזו כי ראתה אהבה ביני לבינו, שאני סומכת עליו, כמו אח גדול ששומר עלי.

עם כלבי בגיל שנתיים

סיפורו של חפץ מיוחד

החפץ שבתי בחרה בו עבור התכנית הוא גביע יין. הגביע עשוי מכסף. על הגביע חרוט שמו של אבי, בשפה הגרמנית, ובעברית – בר מצווה. זה הגביע ששימש אותו בעלייה לתורה באוסטריה. סבי וסבתי זכו לעלות ארצה ולהביא מעט ציוד, כך הגיע הגביע לארץ, והוא קישט את בית הוריי. לאחר מותם לקחתי את הגביע, וכל נכדיי שעולים לתורה מברכים איתו על היין.

הגביע שעובר בין הדורות

הזוית האישית

סבתא נורית: מאוד אהבתי את המפגשים, נהנתי לראות את בתי עם החברות, כמה היא אהובה, חברותית וסקרנית.

בתי הנכדה המתעדת: אהבתי את המפגשים, כי סיפורי הילדות היו שונים ומעניינים.