מאגר סיפורי מורשת

סבא קוצי – דן וייל, מספר:

"נולדתי בקיבוץ משמר-העמק, ב-24 לאוגוסט 1941, לאמי לאה ואבי מאיר. אח לרחל, שהייתה בת שנתיים. כשהייתי בן שנתיים, המשפחה עברה לקיבוץ בית-אלפא ושם חיינו עד שנת 1949, כשהמשפחה כולה עברה לתל-אביב.

ההורים שלי היו, שניהם, מורים. אימא לימדה בבית-ספר יסודי הר-נבו ואבא לימד בסמינר למורים, סמינר הקיבוצים. בסמינר הייתה ספריה גדולה עם הרבה מאוד ספרי ילדים ואני אהבתי מאוד ללכת לשם לקרוא ספרים. כשבאנו לתל-אביב, אחותי רחל ואני כבר למדנו בבי"ס. רחל בכיתה ו' ואני בכיתה ד'. שנינו הלכנו לבית-ספר שנקרא "בית החינוך לילדי עובדים ע"ש א.ד. גורדון בצפון תל-אביב". רחל רצתה כל הזמן לחזור לבית-אלפא וכשהייתה בכיתה ז', היא התחילה ללמוד שם בתנאי פנימיה ואני נשארתי בתל-אביב  ובסוף כיתה ח' הלכתי ללמוד בבית הספר התיכון החדש בתל-אביב, שם סיימתי י"ב בשנת 1959.

כבר בכיתה ה' הצטרפתי לתנועת השמו"צ (השומר הצעיר), בקן הימי שבו למדנו ימאות, כלומר חתירה, עבודה עם מיפרשים וניווט. ההפלגה הכי ארוכה שעשינו הייתה מתל-אביב לחיפה וחזרה, כולל שייט לילה.

כשהייתי בכיתה י', הקן הימי נסגר, לא זוכר למה, ואני עברתי לקן רמת-גן. ומשם, עם סיום כיתה י"ב, בשנת 1959, הצטרפנו לגרעין נח"ל של תנועת השומר-הצעיר ובמסגרת הגרעין לקיבוץ יד-מרדכי. בקיץ של אותה שנה, התגייסנו לצה"ל, לשרות בן שנתיים וחצי.

עם בואנו לקיבוץ, התחלתי לעבוד ברפת, שהייתה גם רפת חלב וגם עדר בקר לבשר. שם למעשה הייתי קאובוי [cowboy] ויום העבודה במרעה, בעצם היה בעיקר לשבת על גב הסוס ולהוביל את העדר למרעה וחזרה. יחד איתי עבדה במרעה, חנה, סבתא של שניר ושם בטיולים עם הסוסים התחלנו להיות חברים. בסוף שנת 1963 חנה ואני התחתנו ובשנת 1964, נולד הבן הבכור, גיתי, הדוד של שניר, ואחריו הדודים, גב נולד בשנת 1968 ועלית שנולדה בשנת 1973. ענת, אימא של שניר, נולדה בשנת 1976. מיכל חן, הצטרפה אלינו למשפחה, בשנת 1987, כשבאה ללמוד במוסד שקמה ומאז היא בת משפחה.

בשנת 1966 עברתי לעבוד בב"ס שדה עין-גדי כמדריך. העבודה כללה הדרכת טיולים במדבר-יהודה וים-המלח, כולל אתרים מאוד מוכרים כמצדה ונחל-דויד. מאוד אהבתי את נופי מדבר יהודה, הטיולים והאפשרות להכיר היטב את האיזור. עד היום אני אוהב את האיזור הזה ובעשור האחרון היו כבר מספר טיולים ששניר ואני טיילנו שם ביחד, כולל טיולי גלישה – סנפלינג, בנחל רחף ובנחל קומראן.

סיימתי את עבודתי בב"ס שדה עין-גדי בחודש מאי 1967, ממש חודש לפני שפרצה מלחמת ששת הימים.

עם חזרתי לקיבוץ, התחלתי לעבוד במטע של הקיבוץ, בו גידלנו אז אגסים, תפוחי-עץ וגם ענבים. באותה תקופה התחיל גם גידול אבוקדו בישראל בכלל, וביד-מרדכי בפרט, כשהיום האבוקדו הוא הגידול הכי חשוב במטעים בישראל. אהבתי את העבודה במטע, בעיקר ריסוסים בלילה.

מלחמת ששת-הימים, הייתה המלחמה הראשונה בה השתתפתי, כי למזלי הטוב, לאורך השירות הסדיר שלי בצה"ל, בשנים 1959 עד 1961, לא פרצה שום מלחמה. את השירות הסדיר עשיתי בנח"ל ובנח"ל המוצנח, כך שעם השחרור עברתי לשירות מילואים בחטיבת הצנחנים. בצנחנים השתתפתי ב"מלחמת ששת הימים" ולאחריה, תקופות מילואים ארוכות, במרדפים ומארבים למחבלים בבקעת-הירדן, מוצבים על גדת תעלת סואץ, ומלחמת יום-כיפור. בשנת 1975, שנתיים לאחר מלחמת יום-כיפור, עברתי מהצנחנים ליחידה לאיתור נעדרים, יח' אית"ן, בה שירתי עוד עשרים שנה עד שנת 1995, בה השתחררתי מהשירות בצה"ל.

ביח' אית"ן, הייתי בתפקיד קצין-הדרכה של היחידה, וכן חבר בצוות שהיה אחראי על כל סיני ובמסגרת אימוני המילואים הסתובבנו בכל האיזור היפה הזה. באותם שנים, 1975-1977 גם עבדתי בבי"ס שדה ימית, בצפון סיני, בתפקיד רכז הדרכה, כך שביחד עם שירות המילואים, הכרתי היטב את כל סיני. בשנת 1977 נחתם הסכם השלום עם מצרים ואני סיימתי את עבודתי בבי"ס שדה ימית והתחלתי בתפקיד מרכז ועדת תרבות של הקיבוץ, עד שנת 1982.

באותן שנים, סבתא חנה למדה גננות-נוי ועבדה תקופה ארוכה בנוי של הקיבוץ. בשנת 1982 התחילה בלימודי עבודה סוציאלית במכללת רופין. תוך כדי הלימודים, הופיעו הסימנים הראשונים של מחלת הסרטן, גידול במוח, שהיא נפטרה ממנה לאחר כעשר שנים. עם סיום הלימודים, סבתא חנה התחילה לעבוד במקצועה החדש, עובדת סוציאלית, בשער-הנגב, אבל בהמשך, בגלל המחלה, נאלצה להפסיק את העבודה ועברה לעבוד בחינוך, בגיל הנעורים.

בשנת 1982 אני חזרתי לעבוד בחינוך, והפעם בתפקיד מנהל מוסד "שקמה", למשך ארבע שנים.

בשנת 1986 התחלתי לימודים לתואר שני באוניברסיטת  תל-אביב. בשנה הראשונה למדתי בבי"ס לחינוך ואחר-כך עברתי ללמוד במחלקה לזואולוגיה וחקרתי את אורח החיים של אלמוג רך, מאלמוגי השמונה, ששמו המדעי הוא Litophyton arboreum, בתרגום לעברית, "צמח-הסלע הענף". עבודת המחקר נעשתה רובה בצלילות במפרץ אילת, שם גדל האלמוג הזה על הסלעים והוא דומה בצורתו לשיח עם ענפים, ומכאן שמו. התקופה של העבודה במחקר הייתה מאוד כיפית, בעיקר הצלילות. לעיתים גם סבתא חנה, שהייתה צוללת בעצמה הצטרפה אלי וגם הדודים של שניר, גיתי וגב, היו באים.

תוך תקופת לימודי לתואר השני, סבתא חנה עברה ניתוח ראש להוצאת הגידול מהמוח. היא החלימה היטב מהניתוח וחזרה לעבודה, אולם שלוש שנים לאחר מכן הגידול התפשט מחדש והיא עברה, בקיץ של 1989, ניתוח נוסף שפגע בחלק מהמוח והיא הייתה משותקת בצד שמאל של הגוף. התחילה תקופה קשה של התמודדות עם הנכות והמחלה. סבתא חנה נלחמה והשקיעה מאמצים רבים לתפקד עצמאית, ככל שניתן. בקיץ האחרון לחייה, הייתה נוסעת לברכת-שחייה בתל-אביב ושוחה שם עם קבוצה של נכים.

אולם הגידול המשיך להתפשט ולמרבה הכאב, לקראת סוף שנת 1992, בנר רביעי של חנוכה, סבתא חנה נפטרה.

באותו זמן, אני כבר עבדתי במכוורת דבורי-הדבש, אליה עברתי לאחר שסבתא חנה עברה את הניתוח השני. ומתוך עבודתי במכוורת, כבר בשנת 1992, התחלתי בהקמת מפעל "שירותי-האבקה יד-מרדכי", שייצר כוורות דבורי-בומבוס להאבקת גידולים-חקלאיים בחממות.

בשנת 1992, עוד בחייה של סבתא חנה, גיתי התחתן עם רותי. בשנת 1993 גב התחתן עם יעלי ובשנת 1994 נולדה להם גל, הנכדה הבכורה.

בעקבות גל, הצטרפו למשפחה עוד 14 נכדות ונכדים, כולל הילדים של מיכל, וביחד 15 נכדות ונכדים, שזה כיף גדול, בעיקר שארבעה מהם, יותם, נועם, שניר ועמית חיים עם הוריהם, ענת ודובי, כאן בקיבוץ יד-מרדכי.

לאורך התקופה הזו, הייתי פעיל בקיבוץ יד-מרדכי, בהובלת תהליכי השינוי שהקיבוץ עבר. זאת, במקביל לעבודתי ב"שירותי-האבקה יד-מרדכי", בעיקר במחקר ופיתוח. גם בעת כתיבת הדברים, כשתיים-עשרה שנים לאחר גיל היציאה לפנסיה, אני ממשיך בעבודה ומוצא בה עניין וסיפוק.

הזוית האישית

סיפורו של סבא קוצי, דן וייל תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי ע"י הנכד שניר.