מאגר סיפורי מורשת

שמי סימו (שמעון) בן שבת, נולדתי ב- 2.4.1940 בעיר סאפי, עיר נמל שבמרוקו.

במשפחה שלי היו שישה בנים: סימו, מקס, אמיל, אריה ויוסף, בנוסף חמש אחיות: פלורנס, אניטה, מימי, פרלה ומרגו.

למדתי בבית ספר שנקרא אליאנס שכלל רק יהודים, כך שמרו על החגים והמנהגים שלנו.

הפרנסה במשפחה התחלקה כך שאבא שלי עבד כנגר ואימא שלי הייתה תופרת, הפרנסה שלהם הייתה לא קלה ולכן בגיל צעיר יצאו האחים לעבוד ועזרו בכלכלת הבית.

יחסיי השכנות היו טובים עם הערבים, אך במשפחתנו שמרו על המסורת להתחתן רק עם נשים יהודיות. מלך מרוקו חסן השני אהב מאוד את היהודים ולכן לא ממש הרגישנו את האנטישמיות למרות שהייתה כזו.

בשנות ה-60  הייתה עוינות ליהודים במרוקו. ההתנכלויות ליהודים כללו פרעות, הצקות ובזיזת הרכוש של היהודים, בכל זאת מרוקו היא מדינה ערבית. זה מה שגרם לנו היהודים שבגולה לשקול ברצינות לעזוב את מרוקו ולעלות לארץ ישראל. כל הזמן היו דיבורים על עלייה לארץ הקודש.

בפעם הראשונה עליתי עם משפחתי בשנת 1963 כאשר הייתי בן 23 עם ההורים שלי ועשרה מאחיי ואחיותיי.

אני הייתי פעיל במחתרת שמטרתה הייתה לשמור על הקהילה היהודית במרוקו. היו קשיים רבים להשיג דרכונים, אך כיון שסבי היה מוכר במשרד הביטחון, הוא הצליח להשיג דרכונים לכול בני משפחתו. לפני שעליתי לארץ הכרתי את אשתי, היינו שכנים. עליתי לארץ בלעדיה, כי הוריה לא הסכימו כיוון שהייתה בת יחידה. אבל הבטחתי לשוב בחזרה למרוקו בשבילה.

בין השנים 1961-1964 החלה העלייה שכונתה "עלייה ג'" או "מבצע יכין". ממרוקו הפלגנו למספר מקומות ויעדים שונים באירופה, למשל איטליה. מכיוון שלא ניתן היה בזמנו להפליג ישירות לארץ ישראל בגלל החשאיות בהבאת יהודי מרוקו לארץ ישראל. לאחר מספר ימי הפלגה ארוכים ומלא תלאות עגנו בחופי יפו ומשם ישר העבירו אותנו לעיר אשדוד ושם התמקמנו.

קיימתי את ההבטחה שלי ולכן בשנת 1965, אחריי ששירתי בצבא, במחנה בגבעת אולגה, חזרתי לאהובתי אשר נשארה במרוקו, כדי להתחתן. התחתנו בחתונה מפוארת ונשארנו בעיר הולדתנו סאפי שהיא עיר נמל. חיינו חיים טובים לצד הערבים. היו לנו עוזרות ערביות, אני עבדתי במחלקת יבוא בנמל ואשתי עבדה בסוכנות רכב של "רנו " שהייתה שייכת לערבים. כפי שציינתי היו לנו יחסים טובים של כבוד ואחווה. במרוקו נולדו לנו שני ילדים אלין ואורן.

למרות שהחיים במרוקו היו די טובים הגעגועים למשפחה שלי הם שגרמו לנו לעזוב ולהגיע ארצה יחד עם משפחתה של אשתי.  לכן בפעם השנייה, כאשר עלינו בשנת 1973 עם אשתי וההורים שלה, טסנו לארץ מצרפת, תחילה נסענו ממרקו לפריז במכונית. כאשר נחתנו הגענו ישירות לאשדוד, היכן שכל המשפחה שלי כבר התאקלמה ואפילו כבר הייתה לנו דירה בעמיגור שחיכתה לנו.

הקליטה הייתה די טובה, למעט הקניית השפה העברית. חשוב לומר שבשנת 1973 כבר העיר אשדוד הייתה די מפותחת עם תשתיות. הגענו עם ממון אז השתלבנו ממש טוב. בהתחלה גרנו בדירה קטנה ולאחר מכן רכשנו דירה בת ארבעה חדרים באזור ה'. אני הייתי ספורטאי מצטיין ושיחקתי בנבחרת אשדוד בכדורגל ועבדתי באוברסיס. ואשתי נקלטה לעבוד בנמל אשדוד בתור משרטטת. אשתי תמיד אומרת שהחיים במרוקו היו יותר טובים, אבל אין כמו להיות בארץ שלך, אליה אתה שייך. בארץ נולדו לנו עוד שני ילדים ויש לנו כיום 18 נכדים.

הזוית האישית

הסיפור תועד  במסגרת עבודת השורשים בכיתה ז' בשילוב הקשר הרב דורי, בביה"ס מקיף י"א באשדוד.