מאגר סיפורי מורשת

לסבתא קוראים זהבית (גולדה) גוטמן, היא נולדה בישראל להוריה אברהם ולאה ז"ל אשר הגיעו ארצה בשנת 1948 (בקום המדינה), כשעדיין העליה הייתה בלתי חוקית. האנייה הפליגה ממרסי שבצרפת ועגנה בבית ליד. בעצם, הייתה להם אפשרות להגר לקנדה או ארצות הברית אך אביה רצה להגיע לארץ ישראל.

הם מצאו דירה ביפו, בית ממש על הים, שכיום משמש כמוזיאון של בית הא"צל בגן צ'רלס קלור. ההתאקלמות בארץ לא הייתה קלה: ארץ חדשה, שפה חדשה, ללא משפחה קרובה והיה צריך לדאוג למגורים והכי חשוב לפרנסה.

ההורים של סבתא היו ניצולי שואה, הם ברחו מבתיהם ומארצם והשאירו אחריהם משפחות שלמות: הורים, אחים ואחיות. זאת משום שהנאצים אמרו שלא יפגעו בילדים ובקשישים. הנאצים לא קיימו את מה שאמרו  והוציאו להורג את כל הילדים והקשישים. אמנם בבית לא עלה סיפור השואה לעתים קרובות אך תמיד הוא היה ברקע. הם היו משפחה חמה ואוהבת שלא נתנה ביטוי לרגשותיה באופן מופגן, הכל הכל היה מאופק וסגור.

סבתא סיפרה לי על המנהגים השונים במשפחתה:

" זכור לי שבראש השנה לפני צאתו של אבי לבית הכנסת הוא היה נוהג למרוח דבש בארבע פינות החדר, לקראת השנה החדשה שתהיה מתוקה כדבש. נהגתי ללכת עם אבי לבית הכנסת בחגים. זכורים לי מאכלים מיוחדים, למשל: דג הקרפיון ששחה לו בשקט באמבטיה ואח"כ מצא את מקומו בצלחתנו, ליד חזרת חריפה. זכור לי  גם מנהג הכפרות, כשאבי סובב תרנגולת מסכנה מעל ראשו. החג שאהבנו ביותר במשפחה הוא יום העצמאות שבמהלכו היינו הולכים לצפות במצעד הצבאי של צה"ל. בשבתות טיילנו ברחבי הארץ עם החברה להגנת הטבע".

אני מעולם לא הכרתי את הוריה של סבתי, אך אני מרגישה שהכרתי אותם בזכות הסיפורים הרבים ששמעתי מסבתא. סבתא מספרת על ילדותה:

"כילדה אהבתי ריקוד ולמדתי בלט. אהבתי  לאסוף מפיות זהבים, בולים ופרסים. למדתי בבית הספר "שבטי ישראל". הייתי מפריעה למורה, מדברת בלי סוף ובלי יכולת לשבת בשקט עד הצלצול בכיתה. כיום אני יודעת שכנראה היו לי הפרעות קשב וריכוז. אבל בעבר לא ידעו על כך ולא טיפלו בהתאם."

בילדותה סבתא שלי הייתה משחקת במשחקים שונים: מחבואים, משחק מאוד אהוב שגרם לכל ילדי השכונה להתרוצץ, להתלכלך ולהזיע, צויי במשחק זה היה מקל קטן שחובטים בו עם מקל גדול, חמש אבנים. בין המשחקים הילדים היו נחים, כי כל המשחקים כללו תנועה וריצה. הם קטפו גויאבות  ושסק מהעצים, רדפו אחרי מוכר הנפט וקטפו תפוזים מהפרדס. בתקופה הזאת ילדים תמיד היו בתנועה, כל דבר התחיל ונגמר במעשה קונדס.

סבתא מספרת  על הפגישה הראשונה עם סבא. זה קרה כשהיא יצאה עם חברה לסרט ושם פגשה אותו. בהתחלה סבתא לא רצתה לצאת לסרט עם שני בנים, אבל חברתה שכנעה אותה. בסוף הסרט הם טיילו וסבתא חשבה שאחד הבנים מאוד נחמד. שמו היה משה, והוא הזמין אותה לצאת איתו עוד פעם לסרט. כמובן שהיא הסכימה, והתוצאה ידועה – נולדו לה אופירה ומורן, ולאופירה נולדו רוני ושחר – אני.

סבתא מספרת:

"לפני עשר שנים הפכתי להיות סבתא של תינוקת קטנה שבהמשך קראנו לה שחר. התרגשתי והייתי מבולבלת מאוד לראות את בתי יולדת תינוקת חמודה. כשהגענו הביתה מצאנו את הכלב (דינו) בתוך המיטה של שחר מחכה לבואה. כששחר נולדה חשבתי שהיא קראה ספר של כללים כיצד להתנהג כתינוקת ילדה שקטה חייכנית יודעת מה היא רוצה."

הזוית האישית

שחר בלונד:  אני רוצה לספר קצת על סבתא שלי:

כשסבתא שלי מכינה מרק, הבטן שלי שמחה ומתחילה לקרקר. במרק יש את כל הירקות והמרכיב הסודי הוא הנשמה. סבתא נותנת את כל הנשמה שלה במרק רק כדי שיהיה לנו טעים ובריא. סבתא שלי מאוד יצירתית, כל הזמן יוצרת דברים מגוונים בשטחים שונים. היא אוהבת להיות מעודכנת בכל הנעשה היום ובחידושים האחרונים. כל מה שאבקש ממנה היא תעשה בשבילי.