מאגר סיפורי מורשת

שמי טובה רוזנבאום נולדתי ב1949 בהונגריה.

בהונגריה התחלתי ללמוד בבית הספר, בו לא למדו את מקצועות הקודש (תורה, נביא, משנה והלכה). היה לי שיעור שפות, ושיעור חובה ללימוד רוסית. היום אני לא זוכרת את השפה כלל. שיעור חובה נוסף היה התעמלות. בבית הספר למדנו הרבה חשבון ונגינה על כינור.

בזמן הפנוי שלי אהבתי לנגן בכינור, לרקום ולשחק.

ב-1957 עליתי ביחד עם משפחתה של אימי לארץ: הורים, אחות, סבא וסבתא. מצד אבא כל המשפחה הושמדה באושוויץ.

בתחילת הדרך נסענו שלושה ימים ברכבת, מבודפשט לעיר נמל באיטליה. משם נלקחנו על ידי אנשי הסוכנות, שהעלו אותנו על אוניה בשם "ארצה".  הפלגנו שבוע ימים בצפיפות גדולה ביותר, עד שהגענו לנמל חיפה. זה היה מראה שקשה לתאר, שתי ילדות עומדות מול הר הכרמל והעיר חיפה.

תחילה, נלקחה המשפחה למעברה באור עקיבא, ומסביב למעברה היה  רק חול וחול.

הזיכרון הראשון שלי לאחר שהגעתי לארץ, הוא החולות. כילדה לא היה לי איפה לשחק שם. בכלל המעבר לארץ לא היה לי קל, הייתי צריכה להתרגל להרבה דברים חדשים, כמו הלבוש, האוכל השונה והשפה. בהונגריה הדברים היו שונים מאוד מכל מה שהיה בארץ, הפירות היו שונים, והנופים של ילדותי היו שונים מאוד, מאלו שהיו כאן ושיש לי היום.

גרנו במעברה שהיתה בקיסריה ואור עקיבא, למשך מספר חודשים, בהמשך עברנו לראש פינה, ושם התחלתי  להשתלב בחברה, ובמנהגים, ובתרבות השונה בארץ. כאן בבית הספר היסודי שיחקנו חבל, חמש אבנים, קלאס, מחבואים ותופסת.  היינו משחקים בחצר, כי היתה לנו חצר גדולה מאוד. אחר הצהריים כל הילדים התאספו  בין הבתים הקטנים, באמצע הכביש, ושם שיחקנו.

לא קראתי הרבה ספרים, קראתי את הספרים שחובה היה עליי לקרוא, ולכתוב סיכום בעקבות הקריאה.

בית ספר תיכון היה רק בעיר צפת, לכן ההורים שלי עברו לגור בצפת. מאז, במשך שישים שנה, אני גרה בצפת.

לאחר שסיימתי את לימודי בבית הספר, התגייסתי לצבא. זה היה בדיוק בשנת 1967, במלחמת ששת הימים. בנות לא יצאו להילחם,  ושרתו במפקדות בתפקידים שונים.

חמש הבנות שלי יצאו לשרות לאומי. כל אחת בתפקיד שונה מהשנייה. הן התפזרו בכל חלקי הארץ. עם גמר השירות, יצאו ללימודים גבוהים  באוניברסיטאות שונות.

אמא של אביה – צביה, למדה לתואר ראשון בבר אילן, ותואר שני בהר הצופים. היא גם עשתה שנת שירות שלישית למען יהדות גרמניה.

שלושה דורות של נשים במשפחה – ניצחון הרוח.

הזווית האישית

אביה: נהנתי מהסיפורים של סבתא, לדעתי התוכנית העמיקה את הקשר שלי עם סבתא. התעניינתי איך סבתא גדלה פעם ואיך חיו בעבר.

סבתא טובה: כאשר נתבקשתי לספר על הילדות שלנו, ראיתי אור בעיניים של הילדים. באמת קשה לתאר חיים ללא מקרר, מכונת כביסה, טלוויזיה, טלפון וכו'. נהניתי לראות כיצד ילדי, ונכדי מתקדמים ויוצרים עולם חדש. עולם טוב יותר לכולם. נכדיי החיילים יביאו את השלום המיוחל, ונכדים אחרים ימציאו תרופה למחלה שהגיעה לארץ. כך יחד יבנו את המדינה.