מאגר סיפורי מורשת

שמי זהבה אמסילי ונולדתי במרוקו, בשנת- 1929 בעיר קזבלנקה. קזבלנקה היא עיר על החוף של מרוקו. היא העיר הגדולה ביותר של מרוקו וגם הנמל העיקרי של המדינה.

הקהילה היהודית בקזבלנקה הייתה הקהילה הגדולה ביותר מבין הקהילות היהודיות שבמרוקו. אנחנו התגוררנו במלאח של קזבלנקה, שזה הרובע היהודי העתיק של העיר. בשנים שלאחר לידתי, המצב של היהודים במרוקו היה לא טוב, הייתה התגברות של הטרור במדינה והיה יחס עוין כלפי היהודים מצד האוכלוסייה הערבית המקומית. המצב החריף עוד יותר לאחר 1947, עם הכרזת האו"ם על הקמת מדינת ישראל. הערבים התחילו להציק מאוד ליהודים. הם רצחו ופצעו את היהודים, כנקמה על הפגיעה באחיהם בארץ ישראל.

הפרעות של הערבים הגבירו את הרצון של כולם לעלות לארץ- ישראל. אנחנו מאוד רצינו לעלות לארץ, אך הערבים לא הסכימו לאף אחד לעזוב את הארץ, במיוחד לא ליהודים. אך אבי לא נתן לגזרה לעמוד בדרכו והוא ניסה בכל דרך אפשרית לעלות לארץ- הקודש. לכן, היינו צריכים לצאת ממרוקו בעלייה שהייתה בלתי- ליגאלית, באמצעות המחתרת היהודית במרוקו.

העלייה 

יום אחד, באישון לילה, ארזנו את חפצנו, זה היה בשנת- 1951. השארנו מאחרינו את הבית ואת כל רכושנו, אך האמנו בה', שבזכות מסירותינו לעלות לארצנו, יחזיר לנו בורא עולם את ממוננו. כשנחתנו על אדמת ארץ- ישראל, חשנו שזהו ביתנו האמיתי…הרגשנו מוגנים וחזקים מול הערבים, ולא עוד חלשים וחסרי זכויות כמו שהיינו במרוקו. העלייה הייתה מבורכת, אך בכל זאת היה לנו קשה בהתחלה. קיבלנו פחון (בתור בית). הפחונים היו מבנים עשויים מפח. לנו הבטיחו שכשנעלה לארץ, יתנו לנו מגורים במקום מכובד בבירת הדרום, באר- שבע. אך כאשר הגענו לארץ הכל היה אחרת…הביאו אותנו למקום שומם ורחב ידיים, מעין מדבר וכששאלנו את עוברי- הדרך שנקראו בדרכינו האם זוהי באר- שבע, ענו לנו: "אולי באר- שבע בדרום, אך נמצאת במרחק הליכה של כמה ימים מפה". הבנו שלבאר- שבע כבר לא נגיע, אז התחלנו להתמקם בפחונים שהיו אמורים לשמש לנו כבתים, למרות שלא היה קל בכלל.

במעברה

תנאי המחייה והיגיינה במעברה ששם שמו אותנו היו קשים מאוד. מספר המקלחות והשירותים היה קטן ביותר, ואם מישהו רצה להתרחץ או לקחת מים לשתייה, היה חייב ללכת לברז המרכזי או למקלחת הכללית היה צריך ללכת מרחק רב כדי להגיע לשם ומצב הניקיון שם היה נוראי. גם אספקת המים לא הספיקה במעברה ולא היה כביש גישה אליה, לא היה דואר, שלא נדבר על טלפון, בקיצור היינו מנותקים לגמרי, מרגישים שהגענו לירח. הרגשנו גם כמובן את הבדלי התרבות והיה יחס מאוד מפלה ולא אדיב כלפינו. הרגשנו סוג ב' וזה כאב לנו מאוד. לקח לא מעט זמן עד שהצלחנו לקבל מהמדינה בית קטן למגורים.

קיבלנו בית בקריית- גת. כשעליתי לארץ, כבר הייתי נשואה עם שני ילדים. עם הזמן התרחבה המשפחה ונולדו לי עוד- 12 ילדים וכך הבית הקטן הפך לבית מרווח וגדול. בביתנו הייתה מכולת, אחת מתוך רבות בשכונה. גם כאשר נזדמן לידי פעמים רבות, לא גזלתי אף אחד ולא התלתי באף אדם, למרות שכך היה נהוג בשכונה. כשהשכנים היו שואלים אותי בתמיהה: "למה לך לנהוג ביושר ולא בערמה"? הייתי עונה: "את ילדי אני מחנכת לדרך היושר, התורה והמצוות".

הזוית האישית

אוריה רביבו מספרת ומתעדת את סיפורה של סבתה זהבה אמסילי ומציינת בסוף תיעודה את המילים האלו על סבתה: "אשת חיל מי ימצא".