מאגר סיפורי מורשת

שמי נורית, נולדתי בקיבוץ חולדה. ההורים שלי היו ממייסדי חולדה.

יש לי שני אחים שגרים בקיבוץ, אמוץ ויהוא ולהם יש ילדים נשואים ונכדים כך שיש לי משפחה גדולה בקיבוץ.

 

בתור ילדה לא יצא לי הרבה לבלות עם האחים שלי היות וגדלנו בלינה משותפת (זה אומר שבערב הולכים לישון בבתי ילדים) עם האחים שלי יצא לי להיפגש רק לפנות ערב בבית ההורים במשך שעה או שעתיים.

 רוב החיים החברתיים שלנו היו במסגרת הכיתה. מאוד נהננו להיות ביחד כך שלא נראה לי אז "לא טבעי" שאנחנו לא ישנים עם ההורים.

 

שנהפכתי לאם בפעם הראשונה קיבלנו את הלינה המשותפת כדבר מוגמר שאי אפשר להתווכח עליו אבל בלב- ההרגשה הייתה אחרת. אחרי לידה היינו חוזרים מבית החולים לבית שלנו למשך שישה שבועות ואחרי ששת השבועות צריך להביא אותו לבית הילדים. ובאחת עשרה בלילה שצריך לרוץ לבית הילדים להאכיל את התינוק ולהשאיר אותו עם שומרת לילה שכל שבוע היא מתחלפת ובחמש בבוקר עד הפעם לרוץ לבית הילדים להאכיל ובחורף שאת שוכבת במיטה ויש ברקים ורעמים ואת חושבת שהילד לא על ידך, זו לא הרגשה קלה. היום, לא הייתי יכולה לקבל את זה למרות שלילדים שלי יש חויות מאד יפות מהלינה המשותפת.

 

חוויות מהילדות: במלחמת השחרור, היו הרבה הפצצות על חולדה כי היא הייתה הדרך המרכזית לירושלים ובחולדה היו הרבה מאוד חיילים שיצאו מהקיבוץ לכל מיני פעולות. בבית הספר היו חפירות (אז היו מעט מקלטים) וכל ילד ידע לאיזה חפירה הוא רץ בזמן אזעקה. באחת האזעקות, שהינו צריכים לרוץ כל אחד לחפירה שלו, אני רצתי לחפירה שלא הייתה שלי ואז בא מנהל בית הספר ואמר לי לצאת מהחפירה ולעבור לחפירה שלי ואם כל הפחד שהיה בי, הייתי צריכה לעשות את זה, וזה לא נשכח ממני כל השנים. אחרי שהיו הרבה הפצצות החליטו לפנות את הילדים עם האימהות לבית ספר בצלאל: "בתל אביב". ביום שפינו אותנו, שהאטובוסים יצאו מהשער הייתה הפצצה ישירה על בית התינוקות וכל בית התינוקות נהרס. במזל בדיוק יצאנו משם. בתל אביב ישנו אמהות לחוד וילדים לחוד.

באחת ההפצצות הייתה אזעקה, כולם רצו למקלט ואני נשארתי לישון כי לא שמעתי את האזעקה. מאז הוחלט שאני אשן על יד אמא שלי.

היינו בבית הספר תל אביב 3 חודשים, כל יום שישי היינו הולכים לבית הספר "ויצו'" לחפוף ראש.האבות נשארו בקיבוץ וגם כמה חברות לבשל להם, וכל שבוע התחלפו החברות.

בתקופת המלחמה בתור ילדה בת 11 פחדתי מאוד. אחר כך אם השנים הפנמתי את הפחד שלי בטור אדם בוגר ואמא לילדים.  

 

סדר היום שלנו בתור ילדים היה כך: בשבע ורבע היה לנו שיעור ראשון עד שמונה בשמונה היינו הולכים לארוחת בוקר. היה לנו חדר אוכל נפרד לילדים. אחרי ארוחת הבוקר חזרנו לבית הספר עד השעה אחת בצהריים. אכלנו ארוחת צהריים ובשתיים יצאנו לעבודה עד ארבע. העבודות היו שונות: עבודה בגן ירק, עבדנו במסיק זיתים, במחסן זיתים ביררנו את הזיתים, עבדנו בבתי ילדים, בדיר וברפת……. רק בארבע כשהיינו חוזרים מהעבודה, היינו מכינים שיעורים והולכים לבית ההורים.

 

אני רוצה לספר על חוויה שהייתה לי בילדות שנקראת "שיתוף אופניים". בזמנים ההם, לא היה כסף להורים לקנות אופניים לילדים (היו לנו חיים מאוד צנועים מחוסר כסף אך לא הרגשנו מסכנים כלל) בחברת הילדים קנו עשרה זוגות אופניים וחילקו את הילדים לקבוצות של עשרה בכל קבוצה וכל יום קבוצה אחרת קיבלה את האופניים. היו עשר קבוצות. כמובן שכל קבוצה רצתה שיצא לה בשבת כי אז היה הכי הרבה זמן לרכב על אופניים אך זה היה בתור כך שכל קבוצה נופל לה פעם אחרת בשבת. הרבה צעצועים, לא היו לנו וגם לא הרבה בגדים אבל כל זה לא הפריע לנו, הייתה לנו ילדות מאושרת. אז הייתה תקופה קשה בכל הארץ כך שזה לא הפריע לנו באופן אישי. להורים שלנו היו חיים מאוד קשים אבל היו להם חיי חברה סוערים כך שהכל התגמד. וכך גדלנו באושר.

 

שני הילדים הצעירים שלי יותר הספיקו עוד שלוש שנים לישון בבית ההורים כי בחולדה החליטו לעבור ללינה משפחתית וזה היה בשבילי מאד משמח. כיום, יש לי ארבעה ילדים וארבע עשרה נכדים מגיל שנה עד שמונה עשרה.

 

הילדים שלי לא גרים בקיבוץ, הבן הבכור גר בשמשית (שזה ישוב קהילתי) ולו יש ארבעה ילדים , הבן הצעיר גר בבית אריה -לו יש שני ילדים ושתי הבנות שליגרות במזכרת בתיה ולכל אחת יש ארבעה ילדים. אנחנו משפחה מאוד מלוכדת: עם הבנות אנחנו נפגשים כל יום שישי לארוחת ערב- כל פעם במקום אחר ועם הבנים מתי שהם מגיעים כי הם גרים יותר רחוק. רק נשאר לנו להיות בריאים וליהנות מכל המשפחה המורחבת..