מאגר סיפורי מורשת

לסבתא שלי קוראים פנינה מלול והיא נולדה ב1936 בפאז שבמרוקו.

הנינים קוראים לה ממה שזה סבתא בצרפתית.

סבתא רבה שלי הגיעה לארץ ישראל ב – 1950 ממרוקו.  בעיר הולדתה פאז היה מקום מגורים שהיה מיועד רק ליהודים, מעין שכונה שנקראת "מלאח". מלאח (בערבית: אל-מלאח, الملاح) הוא שמו של הרובע היהודי בערי מרוקו (שם המקביל למושג "גטו" בקרב עדות אשכנז). ב1438 הוקם המלאח הראשון בעיר פאס. מאוחר יותר הוקמו "מלאחים" נוספים במרקש (1568) ובמקנס (1682). עד המאה ה-19 המלאח נתפש כמאפיין של עיר הבירה, אך לא בהכרח של ערים אחרות.

היו בה שערים גדולים שגידרו את השכונה, שרק ביום היו נכנסים הערבים בשביל מסחר, ובלילה היו סוגרים את השערים, כי לא רצו שהערבים יכנסו לשכונה, כי הם פחדו מאוד מהתנכלויות וגנבות. המצב הכלכלי בפאז היה טוב. היהודים עבדו בעסקים משפחתיים, לחלקם היו קשיים אבל השתדלו שלילדיהם לא יחסר כלום. החינוך התנהל בבתי הספר שהיו ממוקמים בדרך כלל בבתי הכנסת. רוב הילדים למדו תורה, בנוסף היה בית ספר צרפתי שנקרא "אליאנס" וכל מי שרצה ללמוד שם למד שם. מי שרצה לימודים גבוהים, היה צריך לנסוע לספרד או מחוץ לעיר.

סבתא רבה שלי החלה לעבוד בגיל עשר. היא עבדה ליד הבית. הילדים היו משחקים בקלאס, 5 אבנים, חבל קפיצה וסבתא רבה שלי הייתה מכינה לה ולאחותה בובות.

לסבתא רבה שלי יש שלושה ילדים: שמואל (שזה סבא שלי), מוריס ושקדית. והם הילדים הביולוגיים שלהם. סבא וסבתא רבה שלי היו משפחת אומנה -משפחה המקבלת ילד כסידור זמני, לתקופה מסוימת במטרה לתרום להתפתחות תקינה בגוף, רגשית וחינוכית, כשההורים הביולוגיים לא מסוגלים לגדלו מכל מיני סיבות. סבתא וסבא רבה שלי היו משפחת אומנה שלוש פעמים והם אימצו ילדים מגיל שישה חודשים. בפעם הראשונה: שתי בנות אחיות לתקופה של חמש שנים. בפעם השנייה: שני אחים בן ובת לתקופה של תשע שנים, שהיו חלק בלתי נפרד מהמשפחה, וגדלו עם אמא שלי כמו דודים. כולם בקשר איתנו עד היום. בפעם השלישית  לתקופה של שנה כי אמא שלו הייתה בדיכאון, ועד שהיא התאוששה הילד היה אצל סבא וסבתא רבה שלי. הילדים שהם אימצו, גדלו כמו הילדים הביולוגיים שלהם, והם אפילו היו קוראים להם אמא ואבא, עד היום. כשהם באים לבקר או מתקשרים, הם קוראים להם אמא ואבא. אני גאה במשפחתי שפתחו את הלב לילדים שצריכים משפחה חמה.

הזווית האישית

יובל: נהנתי מאוד להקשיב לסבתא כשהיא סיפרה את הסיפור שלה ונפתחה בפניי.

פניניה: נהנתי מאוד לספר את הסיפור שלי.