מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים שוה ואני סבתא של תמר

נולדתי בשנת 1956 להוריי משפחת אטלן. בבטנה שבאלג'יר, בטנה היא העיר המרכזית של מחוז בטנה  והעיר החמישית בגודלה באלג'יר. אני הבכורה מבין 4 אחים, היות, שאמי הייתה אישה חולה, אז אני תפקדתי בבית כמו אימא קטנה, בגיל חמש כבר שמרתי על אחותי התינוקת.

כשהייתי בגיל חמש עברנו מאלג'יר לפריז שבצרפת. רבים מיהודי אלג'יריה בתקופה זו היגרו  לישראל ולצרפת. העזיבה הגיעה לשיאה בשנת 1962 כשאלג'יריה השיגה עצמאות. היהודים פחדו מאוד, שעם קבלת העצמאות בארצם, הערבים המוסלמים יבקשו לפגוע בהם  ולערוך פוגרומים.

 בילדותי

אני זוכרת, שביום שעברנו לפריז היה מזג אוויר אפרורי וגם המטוס היה אפור. כשעלינו למטוס תלו את אחותי התינוקת בערסל מעל לראש.

בילדותי אהבתי מאוד לעשות ספורט. אני זוכרת שבכיתה א' הייתה לי מורה ששנאה יהודים, והיא הייתה מכה אותי על לא עוול בכפי, ואז אמי  הגיעה אליה והבהירה לה, שהיא לא תוכל להמשיך להתעלל בי. כשהייתי בכיתה קצת יותר גבוהה התלמידים ירקו עלי וקראו לי יהודייה מלוכלכת. למדתי בתיכון סופי ג'רמה.

אני זוכרת, שממש היה לי שמח והייתי מאושרת, כשהיינו יוצאים עם הדודים לטיולים בחופשות. הדבר הכי עצוב, שקרה לי בגיל ההתבגרות היה, שאמי נפטרה.

כשהיינו באלג'יר ובפריז היו חגים שלא ידענו עליהם ולא הכרנו. החג האהוב עלי הוא חג הסוכות. אני אוהבת בסוכות את ההרגשה  המיוחדת, שהקב"ה איתי בסוכה. בשביעי של פסח  היה לנו מנהג,  שכל הבנות היו מבשלות מאכל שנקרא "חלותה". היינו מבשלות בסירים קטנים את האוכל לגדולים.

בשנת 1970 כשהייתי בגיל 14 עלינו לישראל. בהיותי  בגיל 17 עבדתי בבנק, עבודתי הייתה לקבל את הדואר ולשים במעטפות. לא בחרתי את העבודה, רציתי מאוד לעבוד בחינוך המיוחד.

התחתנתי בשנת 1979 בגיל 23, התחתנתי. החתונה נערכה בעיר רחובות באולמי פונפון. יש לי 7 ילדים ושמותיהם: ראיה, יצחק, מישאל, רחלי, יוחאי חיים, נחמה ואליהו. כל ילדי ונכדי חיים בארץ ישראל.

כיום אני גרה בישראל, בישוב מעלה אדומים, ורווה נחת מילדיי.

הזוית האישית

תמר: תודה סבתא, ששיתפת אותי בסיפור שלך, מאחלת לך הרבה בריאות ונחת.