מאגר סיפורי מורשת

הגרמנים פלשו ליוון וחיסלו את הקהילה היהודית בסלוניקי והיו בדרכם לעיר הולדתי וולוס ועד גמר המלחמה בשנת 1945 היינו בנדידה מי יער ליער ומכפר לכפר, כדי לשרוד את רדיפות הנאצים.

בשנת 1945 חזרנו לביתנו בוולוס ואז חיפשנו דרך לעלות לפלשתינה. באותה תקופה היו מגיעים שליחים כדי לעודד ולסייע בהעלאת כמה שיותר יהודים לארץ ומהר ככל האפשר. באחד מחוגי הבית שנערכו אצלנו הוחלט להעלות קודם כול את הילדים היתומים, בין היתומים היו גם ילדיה של דודתי, שהייתה עדיין באאושויץ.

הם ביקשו מאבי שישלח ביחד איתם את אחי המבוגר ממני, אברהם שהיה אז בן 7 וזאת כדי שיהיו בטוחים שכל משפחתי תעלה מאוחר יותר ולא ישארו ללא קרוב משפחה. אבי לא היה יכול לסרב להם ואמנם שלח את אחי אברהם יחד איתם במסגרת עליית הנוער.

כאשר הגיעו ארצה נקלטו אצל משפחות מבוססות במושבים ובקיבוצים. אחי נקלט אצל משפחת בין דויד במושב עין ורד. היה לו קשה לקבל את העובדה שההורים שלחו אותו ארצה עם היתומים, ובנוסף היה לו קשה להתרגל לסדר חיים שונה לחלוטין עבודה חקלאית, מסגרת חברתית ובלי דאגות כלכליות. ביוון לא חווינו תנאים כאלה נורמליים, כי היינו כול הזמן עסוקים בבריחה מרדיפות כדי לשרוד.

הוריי החליטו לעלות ארצה. אנשי הסוכנות דאגו לכול ההכנות וביום בהיר אחד מצאנו עצמנו על הספינה "הנריאטה סאלד" המפורסמת ביחד עם שרידי שואה מהונגריה, מרומניה ומבולגריה ממש קיבוץ גלויות. הצפיפות בספינה הייתה נוראה, הרבה מהמעפילים היו מקיאים ממחלות ים ומחלות אחרות אך כולם שאפו למטרה אחת: עלייה.

על הספינה היו גם מספר מלווים מהסוכנות כדי להפיח בנו תקוות. לאחר ימי הפלגה ותלתולים אין ספור ראינו מרחוק את חיפה וכולם התחילו לשיר את התקווה עם קריאות פלשתינה ירושלים, חשבנו שהינה הסוף לצרות ואנו מגיעים לארץ אך השמחה הייתה מוקדמת מידי כי תוך דקות ראינו מסביב לספינה מספר משחתות בריטיות שמנעו מאתנו להגיע לנמל. לאחר מאבק גם פיזי כשאנשינו מהספינה הישנה משליכים קופסאות שימורים על חיילי הבריטים ואילו הם השתמשו בזרנוקי מים ולא היה ספק מי יגבר על מי ובסופו של דבר הבריטים הובילו אותנו על קפריסין שם היו להם מחנות בהם דאגו לצרכינו היום יומיים.

לאחר חודשיים הורשינו להמשיך את מסעינו, והגענו בשעה טובה. התחנה הראשונה שלנו בארץ הייתה מחנה עולים בבית גלים, זה היה מחנה של דרכו היו קולטים את המעפילים לאחר שהיה בקפריסין. לאחר כיומיום נערכנו כל משפחתי ההורים אחותי ואני לנסוע לאחי אברהם שלא ראינו אותו מעל שנה. דמיינו בראשכם את התחבורה של 1946. עלינו לאוטובוס הגענו לרעננה, שם ירדנו כאשר מסביב היו הרבה פרדסים עמוסי פרי הדר, עד לבואו של האוטובוס שיסיע אותנו לעיין ורד. ניתקנו את ליבנו מהתפוזים המתוקים עד שהגיע שומר כושי גברתן וסילק אותנו מהפרדס.

בניתיים הגיע האוטובוס וסוף סוף הגענו לעין ורד. קשה לתאר את הפגישה המרגשת שלנו עם האח אברהם ובעיקר בין אמי ז"ל ואחי יבדל לחיים ארוכים. התקבלנו לבית משפחת בין דויד בפנים שמחות ובשפת הסימנים ניסו לתאר את געגועיו אלינו אם שהבינו שאין לנו בית עדיין אז הם ביקשו להשאיר את אברהם אצלם עד שנתארגן. אברהם התנגד בכול תוקף ורצה לבוא איתנו מבלי שיכול היה לתאר את מצבנו בבית גלים אולם אימי שדאגה לטובתו הפצירה בו להישאר ובסופו של דבר נפרדנו כי היה עלינו לחזור למחנה וכבר התחיל להחשיך. תזכרו שמדובר במשפחת מעפילים שאיש מהם לא ידע את השפה ואת המנהגים.

הלכנו בכביש ראשי כאשר תינוק בידיי אבי ז"ל ואני ילדון בן חמש ואחותי ואימי הולכים לתחנה לרעננה. אני חצי רדום עליתי פתאום על הכביש כדי לחצותו ופתאום צצה משאית צבאית בתוך שניות אבי זרק את אחי שהחזיק בידיו ודחף אותי מהכביש ובעצמו נפגע מהמשאית ידו הימנית נשברה ובעינו הימנית נפגעה ואילו אני ואחי נפגענו קלות יותר, אמבולנס לקח אותנו לבית החולים רמב"ם שבחיפה. למחרת באו אימי ואחותי לחפש אותנו היה להם קשה משום שכול אחד מאיתנו היה במחלקה אחרת, אך בסופו של דבר איתרו אותנו.

אבל הצרות מסתבר באות בצרורות, כי אז התברר שגנבו לאבי את הארנק שבו היה כל רכושו שהביא מיוון: מאה מטבעות זהב. לאחר בירורים וחיפושים אחרי הצרור התברר שאיזה אחות ערביה גנבה את זה ולא ניתן היה להשבו. אבי נישאר ללא מיל( פרוטה) אפילו כדי לקנות סיגריות. מטעם הסוכנות ניסו לעזור לנו ושלחו לנו עו"ד בשם זאב ארגמן כדי שיטפל בתביעה נגד ממשלת בריטניה על התאונה שקרתה. העו"ד הופיע פעם אחת בלבד החתים את אבי על מסמכים ומאז נעלמו עקבותיו.

אין מצב שלא היה מוציא פיצויים ממשלת בריטניה אך מאיתנו כאמור נעלם. היום, בדיעבד לאחר ששמענו את הטענות של כל עליה ועליה לאחר קום המדינה למרות כל הזכויות שהמדינה נתנה על פי חוק, אני מנסה להשוות את תנאי הקליטה שלנו אז והמסקנה היא כי לא רק שלא קיבלנו "סל קליטה" כי הרי עדיין לא הייתה מדינה , גם מה שבקושי היה לנו גם את זה איבדנו. אך יחד עם זאת ראינו לנגד עינו שנוצרת מדינה יש מעיין ממש נס ואנו חוויני את הנס בהתהוותו ההיסטורית.

לסיפורו הנוסף של דוד חכים

חיי היהודים הנרדפים – שואת יהודי סלוניקי