ילדותי הקסומה בכפר סירקין
ילדותי במושב כפר סירקין שזורה בזיכרונות יפים ובחוויות של משפחתיות מיוחדת, חברות, שיתוף ואחווה אשר הטביעו את חותמם עלי בבגרותי.
תחילתו של הסיפור בשנת 1934 עם עלייתם לארץ של משפחת אבי אברהם מיוגוסלביה.
לפרנסת המשפחה גידל סבי יצחק שדה תירס ובחצר הבית היה לול תרנגולות. סבתי מלכה עזרה בפרנסת המשפחה ותפרה בגדים לאנשי נהלל, ובין לקוחותיה הייתה משפחת דיין, משפחתו של משה אשר לימים הפך לרמטכ"ל.
ברבות השנים הילדים לבית משפחת לוי בגרו, נישאו וכולם נשארו לגור במושב. הפכנו למשפחה הגדולה ביותר במושב. ששה עשר דודים ודודות וכ-30 נכדים. סבי וסבתי עברו להתגורר בתל אביב.
לימים, אבי נודע ברבים בידע המקצועי שצבר בשנותיו כחקלאי. הוא היה מסור מאוד לעבודתו, רציני ושאף לדעת עוד ועוד. הוא השתתף ולמד בקורסים מטעם משרד החקלאות והעביר מהידע שלו לכל מי שבא להיעזר בו.
כילדה זכורה לי ההתרגשות הרבה שהייתה בביתנו עת ביקר בשדותיו של אבי שר החקלאות באותם ימים, משה דיין.
אמי הייתה יד ימינו של אבי. היא בורכה במסירות ואהבה, בכוח פיזי וברצון גדול לעזור לאבי בשדה וכעבור שנים לנהל את בית האריזה שהקימו לצורך משלוח ירקות לשיווק בארץ ובאירופה.
כבת של חקלאי, גם אני הייתי מחוברת לצמחים והם אחת מאהבותי עד היום. כילדה הייתי מכינה ערוגות בין עצי ההדר שהיו נטועים ליד הבית וזורעת: גזר, מלפפונים, עגבניות, צנוניות ושותלת פקעות של בצל ירוק. אבי היה היועץ הצמוד שלי וכמה שמחתי שהם צמחו ואמי הכינה מהם מטעמים.
מבחינה חברתית אני אוהבת להיזכר במבנה של לול תרנגולות ההודו שלנו אשר התרוקן ברבות הימים ושימש לנו ולחברינו הרבים מקום מפגש לסיפורים, חוויות ומשחקים בשעות אחר הצהריים.
בהיותנו ילדים, החיים החברתיים היו מאוד משמעותיים בחיי כולנו. לאחר שסיימנו את הלימודים בבית הספר, אכלנו והקדשנו לשיעורי הבית, נותרו לנו עוד כמה שעות בילוי במפגשים חברתיים שברובם היו בחיק הטבע.
פעמיים בשבוע נפגשנו בקן של "השומר הצעיר" לכל מיני פעילויות ומשחקים חברתיים. ביום שבת, עם רדת החשכה, נהגנו לשחק במשחק "אש לילה" שעד היום זכורים לי רגעי המתח והפחד שחווינו במהלכו. התחלקנו לשתי קבוצות ולפי סימנים ורמזים שהיו מסומנים על הכביש היינו צריכים לבסוף להגיע לפתרון החידה ולמציאת המטמון שהמדריכים הטמינו. בדרך כלל המדריכים שלנו הובילו אותנו בסוף המסלול לפרדסים חשוכים בו התרוצצו בין העצים דמויות לבושות בגלביות ארוכות ועל ראשיהן כאפיות ארוכות שהתנופפו במרוצתם. הם נראו כפדאיונים (מחבלים) שפלשו לכפר מעבר לגבול, מכיוון ירדן, אשר היה מאוד קרוב למושב שלנו. כילדה קטנה אני זוכרת היטב את פעימות הלב החזקות, הפחד וההתרגשות שאחזו בכולנו. ברבות הימים, כשגדלתי, הפעילות הזו הייתה מלווה בהנאה, צחוק ובדיחות לרוב על המדריכים שלקחו את תפקידם במשחק הלילה ברצינות רבה מידי. בסיום המשחק התכנסנו ביער במרכז הכפר, שם שכן הקן של "השומר הצעיר". הדלקנו מדורה וזרקנו לתוכה תפוחי אדמה קשורים בחוט תיל. במשך שעה ארוכה שרנו שירים של התנועה ושיחקנו משחקי טריוויה.
אחת לכמה חודשים יצאנו מטעם התנועה לטיולים בני יומיים, שם למדנו כיצד להקים אוהלים ללינת הלילה, לזהות קולות של בעלי חיים ביום ובלילה, איתור מיקום שלנו לפי מערכת הכוכבים בשמיים, זיהוי צמחים אכילים ורעילים.
הטיולים האלו היו חוויה מעצימה שהביאה לגיבוש ולליכוד חברתי בקרבנו.
ימי שישי אחר הצהריים במושב היו אף הם מיוחדים במינם. התכנסנו במגרש המשחקים הסמוך לבית ספר. לחלק מהנערים בני ה- 18 היו סוסים והם נהגו לאמץ לחיקם את אחד הילדים בני ה-10 ולקחת אותם לטיול רכיבה בכפר. אהבתי זאת מאוד ועד היום אני זוכרת בגאווה את ה"מאמץ" שלי.
עם בוא הסתיו, בכל יום שבת בבוקר, נהגנו כמה חברים מהכיתה לצאת לטיול ליד מסילת הברזל שעברה בסמוך לכפר. אהבנו לאתר את החצב הראשון ולקטוף פרחי בר שונים. אחד מתחביבי האהובים עלי היה ליבש אותם ביחד עם עלי עצי פרי ההדר שגדלו ליד ביתי ולשמרם באלבום מיוחד שהכנתי.
ילדותי בכפר הייתה עבורי מיוחדת במינה במיוחד בשל העובדה שאני בת למשפחה גדולה וענפה.
אחת החוויות שנחקקו בזיכרוני הייתה חגיגת ליל הסדר המשותפת עם כל המשפחה המורחבת מצד אבי, כ- 60 חוגגים.
בכל שנה חגגנו אצל משפחה אחרת. כל משפחה הביאה עמה את התבשילים המיוחדים והטעימים שלה והמטבח היה כמו חמ"ל. אנחנו לבשנו בגדי חג והיינו נרגשים מאוד בשל כך. באותם ימים קנו לנו בגדים חדשים רק פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח וזה בהחלט העצים את תחושת החגיגיות והשמחה.
סבתא מלכה וסבא יצחק אשר התגוררו בתל אביב הגיעו תמיד לחגוג עם המשפחה והיה שמור להם מקום של כבוד רב מצד כל בני המשפחה. סבא ישב בראש השולחן הארוך והמתפתל כמו נחש וניהל את ה"סדר". זכורים לי במיוחד הסדר והמשמעת ששררו בעת קריאת ההגדה. גם השירים ששרנו במקהלה אחת גדולה מעלים בי עד היום געגועים לימים שהיו. משפחתי הענפה הייתה פרוסה גם בגן הילדים ובבית הספר. בכיתתי למדנו חמישה בני דודים ובעצם רבע מהכיתה היו בני משפחתי. כאשר בגן הילדים חגגו יום הולדת לאחד מבני דודי הקטנים, הייתה כמובן נוכחות מלאה של שאר בני הדודים בחגיגה. זה גרם לבית הספר להתרוקן מתלמידים באותו יום….. המורות כמובן לא אהבו זאת בלשון המעטה.
חג נוסף אהוב היה חג הביכורים שהיה בעל צביון ואופי חקלאי וקרוב מאד לליבי בשל היות אבי חקלאי במושב.
עתה, כשאני משחזרת את ילדותי, אני רואה עד כמה המלחמות שפרצו אחת לכמה שנים בארצנו הקטנה תפסו חלק נכבד בחיי והשפיעו על רצוני להקים את ביתי ומשפחתי כאן, בארץ ישראל.
הזיכרון הראשון שניכרת בזיכרוני היה בהיותי בת 4. באותם ימים פרצה מלחמה בין ישראל ומצרים, מלחמת סיני – מבצע קדש.
אבי גויס למילואים ואנחנו נותרנו לבד עם אמי. הכפר בימי המלחמה היה באפלה מוחלטת ועם רדת הערב היינו צריכים לגשש את דרכנו למקלט הבודד שהיה בכפר. כל ערב התכנסו כל המשפחות במקלט הגדול בכדי ללון בו. זכורה לי האווירה המיוחדת, הסיפורים, וחווית הלינה המשותפת על מזרונים.
בהיותי בת 15 פרצה "מלחמת ששת הימים". בימים שקדמו למלחמה היינו מרותקים למקלטי הרדיו והאזנו לאיומים שבאו מכיוון מצרים כלפי המדינה הקטנה שלנו. באותם ימים הכפר היה קרוב לגבול עם ירדן והייתה היערכות מקדימה לקראת המלחמה. טרקטור גדול חפר שוחה עמוקה, רחבה וארוכה בשטח ביתנו וכשהחלו האזעקות רצנו לשוחה, כיסינו מעל ראשינו דלת ברזל כבדה וכך הסתתרנו מפני הפגזה כבדה שהייתה מידי ערב על הכפר. החרדה הייתה רבה וכולנו היינו מכווצים, צמודים ותומכים זה בזה.
המלחמה הקשה הייתה מול צבאות מצרים, ירדן וסוריה והסתיימה בניצחון מהיר ומוחץ של ישראל על אויביה.
כעבור 7 שנים, ביום כיפור, היינו כהרגלנו מידי שנה בבית הכנסת בכפר. לפתע הגיעו מכוניות לבית הכנסת והחלו לאסוף מתפללים. כל הקהל התפזר בבהלה לביתו וברדיו שידרו בדרמטיות סיסמאות גיוס כמו: "נחש צפע" וכו'.
החלה "מלחמת יום הכיפורים", מלחמה ארוכה קשה וכואבת בתולדות מדינת ישראל. אחד החיילים שגדלו איתנו והיה מהאהובים עלינו, נלחם בסיני, נעדר במשך שבועות רבים עד אשר נודע לכולנו בצער רב שהוא נהרג.
מילון
טרנזיסטורטרנזיסטור הוא שילוב של המילים מעביר (טרנס), כלומר מוליך, ומתנגד(רזיסט). הטרנזיסטור הינו מקלט רדיו זעיר נייד.
פדאיונים
מחבלים ערביים שהסתננו לישראל למטרות טרור בשנות החמישים.
סיסמאות גיוס
לכל יחידה בצה"ל יש סיסמה מיוחדת המשמשת לגיוס מהיר בשעת חירום דרך אמצעי התקשורת.