מאגר סיפורי מורשת

סיפור מהבית שגדלתי

שמי בני (בנימין) אורפייג, סבא של מאיה גבע. נולדתי בתאריך 01.10.1954, בפולין בעיירה "קלוצקו".

העלייה לארץ והחיים בכפר בן נון

אני ומשפחתי הגענו לארץ מפולין בשנת 1957. הורי, אברהם וברוניה (ברנצ'ה) אורפייג, היו ניצולי שואה שנישאו בפולין ונולדו להם חמישה ילדים – יעקב ז"ל, הלינה, יצחק ז"ל, אני ואחי התאום – מתי. אבא שלי אברהם היה פרטיזן ששהה ביערות ונלחם בגרמנים.

כשהגענו לארץ ישראל, גרנו במעברה, (יישוב זמני), בעיר באר-שבע למשך כחצי שנה. בתקופה זו, אימא שלי פגשה חברה מפולין שסיפרה לה שהיא מתגוררת בכפר בן נון שהיה "יישוב ספר", כלומר יישוב הממוקם קרוב לגבול עם ירדן. לאחר מכן הורי החליטו לעבור מהמעברה בבאר שבע לכפר בן נון.

אני ומשפחתי

לכפר בן נון הגעתי כאשר הייתי בן כשנתיים וחצי. בכפר הייתה מכולת, מועדון נוער, בית כנסת קטן ומחסן נשק ששימש לצורך הגנה על "יישוב הספר". לא היו כבישים ולא הייתה תאורת רחוב אבל הייתה תאורה היקפית (מסביב לכפר) והיו עמדות שמירה ובניהן תעלות מקשרות בין העמדות.

גרו במושב כחמישים משפחות שכולם התפרנסו מחקלאות. אבא עבד בגידול תרנגולות ופרות ועיבד את האדמה לצורך הזנת הפרות. מכוון שהיו תקופות שלא היה במה להאכיל את הפרות, נאלצנו לקטוף עלים של סברס, לשרוף אותם במדורה ובזה האכלנו את הפרות (עד שהירק שגידלנו בשדה, גדל וניתן היה להאכיל איתו את הפרות). עם השנים הרפת גדלה והייתה לרפת הגדולה ביותר בכפר בן נון. את החלב של הפרות היינו משווקים לחברת "תנובה", למחלבה שהייתה ממוקמת ביישוב משמר איילון (מבנה ששופץ מאז ומשמש היום כמועדון וותיקים של היישוב).

הכפר היה קרוב מאוד לגבול, לא הייתה גדר בין ישראל לירדן, ושטח ההפרדה למעשה היה "שטח הפקר". לכן היו, מעת לעת, חדירות של "פדאיונים" לשטח ישראל, שנכנסו במטרה לגנוב מהכפר. להוריי גנבו שלוש פרות ולאחר מרדף של אחי יעקוב ז"ל וחברו אחר הגנבים, הפרות נמצאו ליד קיבוץ נחשון (הסמוך לכפר בן נון) והוחזרו לרפת.

הבתים בכפר בן נון היו בתים שנבנו ע"י הסוכנות היהודית -"בתי סוכנות". בתים קטנים ללא מים חמים וללא מקלחת ושירותים. גם אני ומשפחתי התגוררנו בבית כזה. המקלחות והשירותים היו במבנה קטן מרוחק מהבית (כ-10 מטר). רק בשנת 1965 הסוכנות בנתה תוספת של מקלחת ושירותים בצמוד לבתים. בילדותינו, בעונת החורף היינו מתקלחים בגיגית בבית, במים שחוממו באמצעות כירה ניידת הנקראת "פרימוס" (כירה ניידת הפועלת באמצעות נפט). את הנפט היינו קונים מתושב שהיה עובר ברחובות הכפר עם פעמון וצועק: "נפט", "נפט" וכך היה מוכר נפט ממיכל, כשהוא רכוב על סוס ועגלה.

בשנת 1966, נכנסו פדאיונים מירדן לכפר וחיפשו חמורים כדי לגנוב. הייתי בן שניים עשר כשהם פגשו אותי ברחוב (מול המכולת) ושאלו אותי: "למי יש חמורים"? (כשמטרתם לגנוב). בכפר היו למספר תושבים חמור וביניהם גם לאבי. פחדתי לגלות שלאבי יש חמור ולכן לקחתי אותם לרב"ש של הכפר (שגם לו היה חמור). כשהם הגיעו אליו במטרה לגנוב את החמור, הוא תפס אותם והזעיק את משמר הגבול שעצר אותם.

אני, אחיי ואבא שלי היינו עובדים בחווה ובשדה, קוצרים את שדות התלתן (או התירס) עם חרמש, יוצרים ערמות ומעמיסים את הירק על העגלה משעות הצהריים ועד השקיעה. מכיוון שכפר בן נון היה "יישוב ספר", מספר תושבים ובניהם אבי היו עובדים בלילות כשומרים במשמר הגבול וזאת על מנת לסייע בשמירה על הגבולות. אמא הייתה עובדת בבית ומנהלת את החשבונות מול כל המשרד הממשלתיים.

בילדותי הלכתי לגן בכפר, את כיתות א' ו- ב' למדתי בבית ספר שהיה בכפר שמואל ולאחר מכן עברנו ללמוד בבית הספר "איילון" ביישוב בית חשמונאי שכולכם מכירים. המורה שלי הייתה מרגלית דוקטורי ומנהל הבית ספר היה שלומו שקד.

הבית בכפר היה קטן מאוד, כולנו ישנו בחדר אחד וההורים שלי היו ישנים בסלון. כשהייתי רוצה להעלם מהוריי ומאחיי, הייתי מטפס על עץ התאנה הגבוה שהיה צמוד לביתי.

מכיוון שהיישוב היה צמוד לגבול, לא היו הרבה תושבים ביישוב ולכן היו כ- 20 בתי סוכנות פנויים והמתיישבים היו מחליפים בתים. שהגעתי לגיל 15, אני ואחי התאום שיפצנו את אחד הבתים הסמוכים לבית הורי וגרנו שם עד סיום השירות הצבאי.

מלחמות ישראל

בשנת 1967 פרצה מלחמת "ששת הימים" ואנחנו כילדים עברנו ללמוד במחסן תערובת ששימש בחלקו בית ספר זמני לכל הכיתות עד גמר המלחמה (היום משמש מינימרקט של היישוב). מכיוון שהינו קרובים לגבול, טנקים חצו את הכפר, היו אזעקות (שהופעלו באופן ידני) והיינו רצים למקלטים.

בפברואר 1973 התגייסתי לצבא ההגנה לישראל ליחידה קרבית לגדוד 890 של יחידת הצנחנים. בשנה זו ביום שבת השישי לאוקטובר פרצה מלחמת יום כיפור.

מלחמת יום כיפור, תעלת סואץ

ראינו אוטובוסים הנוסעים בכביש הסמוך לכפר ושמענו ברדיו את הסיסמא הקוראת לנו, החיילים להגיע מיד לבסיסים. לכן נסעתי למחנה 21 בבית-ליד שם התארגנו ולאחר מכן הסיעו אותנו לשדה דוב בתל אביב והטיסו אותנו לבסיס רפידים במרכז סיני (שהיה בידי ישראל). משם נסענו לבסיס על קו הגבול (בסיס טסה), התארגנו עם הציוד ויצאנו להילחם בחווה הסינית שהיה בשליטת המצרים ושם התנהל קרב בין כוחותינו לבין הצבא המצרי.

תעודת הוקרה על הלחימה בחווה הסינית

לאחר גמר הלחימה מול הקומנדו המצרי עברנו להילחם מול הצבא הסורי עד תום המלחמה. המשכתי לשרת עד גמר שלוש שנים ושחרור. מספר חודשים לפני שהשתחררתי מצה"ל הכרתי את רעייתי חנה. לאחר השחרור עבדתי במפעל נשר רמלה ועם השנים נולדה לי בת כרמית, אימא של מאיה, והבנים רועי, אריאל ואלירז.

רעייתי חנה וילדיי כרמית ורועי

בשנות ה- 70, היישוב גדל, באו מתיישבים חדשים מכל חלקי הארץ והיישוב הפך למושב שהתפתח – סללו כבישים והתקינו תאורות רחוב וכדומה.

בשנת 1982 פרצה מלחמת "שלום הגליל" הראשונה. הגיע אוטובוס למושב כדאי לגייס חיילים הקשורים לחטיבה הצפונית ואני הייתי אחד מהם. הגענו לבסיס טירה (ליד חיפה), התארגנו עם הציוד ויצאנו עם נגמשים דרך חיפה עד שלומי ומשם נכנסנו ללבנון לעיר "צור" ולאחר מכן לעיר "צידון" עד שכבשנו את היעדים. לאחר מכן הגענו למעוז "אין חילוואה" של יעסר עראפת וכבשנו אותו. המשכנו לטהר את כל הבתים ששימשו את המחבלים כמקור מסתור, חלקם  נהרגו וחלקם נכנעו ונלקחו לשבי. לאחר חודש לחימה שוחררנו הביתה וחזרתי לשגרה.

בשנת 1986 סיימתי לבנות את ביתי במושב בן נון, בו אני מתגורר עד היום.

היום יש לי שישה נכדים ושש נכדות, ביניהן מאיה גבע שלומדת בבית הספר שבו גם אני למדתי.

אני וחלק מנכדיי ביום כיף

אני ומשפחתי כיום

הזוית האישית

סבא בני: התרגשתי לספר את סיפור חיי לנכדתי מאיה ואני שמח מאוד שלקחתי חלק בפרויקט החשוב הזה – הקשר הרב דורי.