מאגר סיפורי מורשת

ירושלים שנת 1936 – "מאורעות”, יריות ופיגועים.

אנחנו גרים בשכונה דרומית, הגובלת עם בית צפפה.

אמא יצאה לעיר ללדת אותי!

לבית החולים שבהר הצופים אי אפשר להגיע בגלל היריות;

במרכז העיר נפתח סניף של מחלקת יולדות, ושם בקומה ראשונה שם נולדתי.

כרבע שעה אחרי צאתי לעולם, תינוקת אדומת ראש,הופיע בחלון מפגע עם אקדח וכיוון את נישקו ישר אל אימי.

אמא קפצה מיד מן המיטה והתמוטטה על הרצפה, פחד גדול תקף אותה והיא נכנסה להלם.

התוצאה מהקפיצה הייתה שיתוק בשתי ידיה.

התינוקת האדומה הזאת צריכה לינוק (לא היה מטרנה), מחוסר בררה הזמינו לביתי אישה ערביה מבית- צפפה עם הרבה חלב והיא הניקה אותי.

רוב תושבי השכונה היו דתיים מסורתיים וגם חקלאים.

הגעתי לגיל שלוש וזהו הזמן ללכת " חדר” של בנות להתחיל בלימודי התורה. בגיל הזה עוד מותר לילדים ולילדות ללמוד ביחד. מידי פעם היה מגיע ה”מלמד” עם מזוודת ההפתעות, קודם כל עורך לכל ילד מבחן קטן ואז שולף איזה סיכת ראש לבנות ולבנים זה היה בדרך כלל גולה צבעונית.

אבא שלי בנתיים התנדב לצבא הבריטי, ואנחנו נשארנו  בלי אבא. אחרי הגיוס שלו הוא נפל בשבי ביוון (במלחמת העולם השניה).

שלוש שנים אחר כך נירצח על ידי הנאצים במחנה השבויים שבגרמניה.

לא ידענו אז בארץ את גורל השבויים, התברר שהשבויים צעדו מיוון עד גרמניה ברגל כחצי שנה. ממשלת אנגליה התעלמה מהם (לא הכירו בהם) עד שקמה צעקה גדולה בארץ, העסקנים עוררו את הבעיה. ואז המשפחות התחילו לקבל כל מיני זכויות. לדוגמה קניות ב”נאפי” והטבות במסים.

עדיין אין מדינת ישראל והסכסוך הישראלי ערבי נימשך כל הזמן. הבריטים שולטים בארץ. השנה כבר 1947 יש כל הזמן התקפות על השכונה שלנו. והאנגלים עושים כאילו סדר. כבר אי אפשר ללכת רגיל על הכביש כל הזמן צולפים באנשים. אני נוסעת  יום יום לבית ספר לבנות "למל” מול קולנוע אדיסון.

יום אחד בחזרה הביתה מבית הספר אי אפשר היה להיכנס לשכונה. הייתה התקפה ענקית מכל עבר ירו. אז באו מהר שני טנקים של האנגלים, אנחנו; ילדים ואנשים מבוגרים, הלכנו ברגל בין שני הטנקים (די שקשקנו). עד שהגענו הביתה.

האנגלים לא תמיד עזרו. היו לילות שסתם  כמה שיכורים ירו לנו ישר לתוך הבתים. אף אחד לא הסתובב בחוץ מהערב עד הבוקר.

אחי הגדולים מימני התגייסו בדרך סודית ל”הגנה”. עוד לא היה צבא ישראלי הם למדו נשק בחשאיות.  בעצב לא היו מספיק רובים אז למדו בעיקר איך להלחם עם מקלות וקראו לזה "קפפ”. המשטר הבריטי לא הרשה להחזיק נשק ומדי פעם ערכו חיפושים בבתים.

זכור לי בוקר מוקדם בשעה 4:00 דפיקות נמרצות בתריסים, הבריטים הוציאו אותנו- אמא, סבתא ואני, עם בגדים קלילים על גופנו. רכזו אותנו  על גבעה  במרכז השכונה, וגידרו מהר מהר עם גדר תיל כדי שלו נצא משם. היה קר מאוד מאוד, כ-5 שעות עמדנו שם נבוכים, הם חיפשו נשק.

כשחזרנו הביתה מצאנו את כל האריחים (בלטות) עקורים מן הרצפה, המזרנים שפוכים, שהיו עשויים מעשב- ים. תוכן הארונות היה מפוזר בכל הבית, רק את הקופסא עם סמל הצבא הבריטי של אבי שנפל בשבי, הם שמו בחזרה בארון.

ירושלים:  כרגיל שני אוטובוסים של "המקשר”, מהשכונה לבית הספר למדנו שעה אחת, פתאום מתקבלת הודעה משמחת: "כל הילדים לצאת לרחוב” שם ראיתי אנשים מתחבקים שרים ורוקדים בטבעיות. מהר מאוד נוצרו מעגלים מעגלים של ריקודי הורה. אין מקום על הכביש גם לא על המדרכה. בקיוסקים מחלקים שתייה וממתקים ללא תשלום.

הוכרזה המדינה

בעוד כולם חוגגים, בדרך הביתה ראיתי עשן סמיך עולה מהמרכז המסחרי. גם קולנוע "רקס” נשרף: כאן נכנס הסכסוך היהודי ערבי למלחמה קשה ביותר. האנגלים יצאו מן הארץ והכל השתנה.

אימי  גויסה ל”הגנה” ועבדה במטבח הצבאי. וסבאתי  חלתה. אני בת 11 "גויסתי” לחלק  בין העמדות. תעלות עמוקות קישרו בין המגינים. תפקידי להביא להם מרק ולחם. ובדרך חזרה ללקט את כל התרמילים של הכדורים; אותם היו מתיכים מחדש כדי למחזר אותם (לא היה מספיק נשק אז). לילה אחד בחסות החושך עברנו לבית אחר. ביתנו עמד כרוב מעוד לגבול שנוצר. לא לקחנו כלום יצאנו בבהילות. מה”הגנה” קיבלנו שתי מיטות מתקפלות מבד. חשבו אז רק על המבוגרים. בשכונה כבר לא היו יותר ילדים. המשפחות מצאו לעצמם סידור במרכז העיר. גם שמיכות צבאיות לא  הספיקו לנו.

נוצרה בעיה איך לארגן את השינה אז ישנו בתורות. אמא הקדימה לקום כדי להכין שתייה לחיילים. כך נותרה לי מיטה שלמה לשינה. נשארתי ילדה יחידה בכל השכונה הנצורה. לא ראינו אוכל ורק בזכות גיוסה של אימי קבלנו דג מלוח עם עוד דג מלוח. סבתא גילתה תושייה ומצא כל מיני עשבים ובישלה אותם.

ביתנו עמד בקצה הרחוב במורד גבעונת. בכדי לרדת אליו היה צריך לעבור שדה  חשוף לצלפים. בלבי גלמה החלטה שעלי להיכנס הביתה: כדי להביא את התרופות לסבתי.

זה קרה מוקדם מוקדם בבוקר. גלשתי במהירות על הדלת ושם בידים רועדות פתחתי את המנעול וזה הרגיש כמו נצח. יריות מכל הכוונים נכנסתי בזחילה לתוך הבית וכך נשארתי כל היום עד שהחשיך. הצלחתי לאסוף כמה חפצים חשובים: פתיליה, מנורת נפט, קומקום ואת התרופות. את כל זה דחפתי לתוך סל גדול מקש.  שחזרתי סבתא לא שאלה ! רק הניחה את שתי ידיה על ראשי  וברכה אותי, היינו דתיים.

בלילה הופיעה אחי הגדול, הם התלחשו כל הלילה. לפנות בוקר האירו אותי, אימי בסבר פנים דאוג, נתנה לי תרמיל ואמרה לי ללבוש מעיל. אחי כבר היה מוכן לתזוזה. המשאית המשוריינת עד החצי. עם תוספת ברזנט מעל.

בדרך ירו עלינו באזור באב אל ואד ( שער הגיא).  חשבתי שזורקים אלינו חצץ. לא הבנתי את גודל הסכנה. אחי הגדול גונן עלי בגופו. זה ריגש אותי מאוד כי זמן רב לא ראיתי אותו. עברנו את רמלה ואז פתחו את האשנבים במשוריין  ונגלה לפני פרדס תפוזים. הופתעתי כל כך. ההפתעה הבאה היה זה- הים. הוא ניראה ענק בעניי גם החול  נראה מוזר בעיני כי גם זה לא ראיתי מימי. מכאן מתחיל פרק חדש בחיי. כך יצאתי מירושלים בפעם הראשונה בחיי.

מתוך המצגת שהכינה ציפי דגן ותלמיד בי"ס אלון, 1999