מאגר סיפורי מורשת

שמי טובה יעקובוביץ, אני בת לניצולי שואה.

 

נולדתי בראשון לציון בשנת 1948. הורי גרו בבית פרטי והיו לנו שתי פרות ומעט תרנגולות. אבי עסק בנגרות. עד גיל 7 בערך למדתי בבית ספר 'חביב' בראשון לציון ואחר כך עברו הורי לגור במושב כפר מונש. על שם גנרל אוסטרלי בשם גון מונש.

 

שם היו להם חברים שעלו אתם יחד בנוער הציוני. למדתי בבית ספר "נבטים" במושב כפר חיים, שהיה בית ספר אזורי יסודי. לבית הספר היו הסעות  אך כשנשארנו לחוגים (כלכלת בית ומלאכה בעיקר) חזרנו ברגל קבוצת תלמידים. לאחר שעות הלימודים, כשהגענו הביתה הכנו שיעורי בית ואח"כ נסענו עם אופניים לפרדס כדי לעזור להורים בקטיף התפוזים. חיי החברה במושב באו לביטוי בסרטים שהוקרנו פעם בשבוע בפחון (מחסן מפח) וכן בחגים שחגגנו בבית העם של המושב. בשעות הפנאי (אחה"צ) שיחקנו עם ילדי השכנים מחניים, חמש אבנים, קפיצות בחבל ובגומי, 5 מקלות, קלאס, ים יבשה ועוד. לבית הספר התיכון "רופין" נסענו על האופניים מידי יום.

בסיום התיכון התגייסתי לצה"ל ל'גולני' לגדוד 51, אח"כ פרצה מלחמת ששת הימים.

השתתפתי במצעד יום העצמאות בשנת 1967

 

 

סיפורם של הורי

הורי לילי ושוני שוורץ, נולדו בהונגריה בשנת 1923. בהונגריה לילי הייתה ממשפחה שעסקה במסחר ואביו של שוני היה נגר. לילי למדה בבית ספר יהודי 8 שנים ו4 שנים בבית ספר נוצרי. הגרמנים נכנסו להונגריה בתאריך 44319 כשהורי היו בני 21 בערך. את הגברים לקחו למחנה עבודה ואת הנשים והילדים לקחו לגטו קטן {דווי ואניו}.  לאחר כחודש לקחו אותם לגטו גדול יותר בסולנוק שהיה פעם בית חרושת לסוכר. החיים בגטו היו קשים. לא היה אוכל. חלקם מתו ממחלות או התאבדו. כל יום עברה רכבת , להובלת בהמות, שלקחה משם אנשים ואז לקחו את אמא של לילי , אמרו לה שלוקחים אותה לעבודה… לאושוויץ, מחנה השמדה ולאחר כשבועיים לקחו גם את לילי ואחותה ברכבת לאושוויץ.

   

באושוויץ נפגשו עם אמא שלהם ששערותיה הלבינו בינתיים. באושוויץ פגשו את מנגלה-רופא גבה קומה ויפה-שסידר אותם בשורות של 5 נשים הפשיט אותם ואמר להם שהולכים להתרחץ. מנגלה לקח את אמא שלהם ונשארו רק לילי ואחותה. הן בכו והגיע איש אחד {פולני שעבד עם הגרמנים} ואמר להן שיפגישו את אמם למחרת. לקחו את כולן כמו עדר גילחו להן את השער {אחת לא הכירה את השנייה} הכניסו אותן ללאגר עונש {מחנה , גטו} שם ישנו על הרצפה בלי שמיכות, בצפיפות, אחת על השנייה.

 

רובן היו חולות. הן קיבלו בחלוקה מצקת מרק לכל אחת. את הצרכים עשו בבור שחפרו. חילקו להם בגדים משומשים , חלקן קיבלו נעליים וחלק נשארו יחפות. מנגלה הגיע. הוא בחר 1,000 נשים חזקות, כל אחת קיבלה שמלה עם מספר מאחור מטפחת לראש וכיכר לחם לשתי נשים. למחרת הגיעה רכבת ולקחו אותן בנסיעה של כמה ימים לאלנדורף (בית חרושת לפצצות למטוסים ואניות). שם עבדו עבודה פיזית קשה מאוד עם חומרים רעילים. על מנת שלא יחלו קיבלו כל יום חלב נגד ההרעלה. המגורים היו בצריפים עם מיטות ושמיכות ואוכל לא היה כמעט, עבדנו במשמרות של 12 שעות ביום כשהגרמנים חיילי האס,אס שומרים עלינו, ומי שנראה להם שלא עובד טוב קיבל מכות ועונשים. ההוראה שניתנה לגרמנים הייתה שברגע שהרוסים או האמריקאים יגיעו עליהם להרוג את כל הקבוצה, אך האחראי עלינו אמר שהוא לא יכול לעשות זאת והציע לנו ללכת לכיוון העיר בקבוצות קטנות (כדי שלא ניתפס). התחלנו ללכת באפיסת כוחות בקור הנורא עד שהגענו למתבן (בסוף מרץ) ואליו נכנסנו כ- 15 נשים ואכלנו חמציצים שהיו מסביב.

 

אחותי (שהייתה גדולה ממני בשנה) ועוד כמה בחורות יצאו לראות מה קורה בחוץ (היה פסח) וראו שאין חיילים גרמנים אבל יש חיילים אמריקאים, הבנו שהמלחמה הסתיימה. קצין אמריקאי ראה אותנו ולקח את כולנו לבית גדול ודאג לנו למיטות, אוכל, מקלחות, מגבות ושמיכות. לאכול  יכולנו רק פירורים כי הקיבה התכווצה והיינו חלשים מאוד. לא חזרנו ישר להונגריה כי ידענו שיש רוסים בהונגריה, ורק אחרי כ- 3 חודשים האמריקאים לקחו אותנו לבודפשט. עזבנו את הונגריה בתאריך 3.1944 וב- 9.1945  חזרנו אליה אחרי המלחמה.