חיי קיבוץ, צבא ומדינה
סיפור חייו של סבי, חייו בקיבוץ לפני קום המדינה, ושירותו הצבאי בצנחנים.
ילדותו של סבא בקריית חיים
נולדתי בקריית חיים, בשנת 1938, קריית חיים היא על שמו של חיים
ארלרוזורוב, מנהיג פועלים שנרצח בחוף הים בתל אביב בשנת 1931.
בארץ שלט המנדט
הבריטי, והארץ נקראה 'פלשתינה ארץ ישראל'.
הקריה הייתה עיירה בחולות. בתינו היה
בית קטן, שני חדרים ומטבח בנוי על מגרש של דונם שלם. הכוונה הייתה שאפשר יהיה לפתח
במגרש משק עזר, שיעזור בכלכלת המשפחה.
על המגרש שלנו, היה מטע קטן: שישה עצי תפוח,
שלושה עצי רימון, עץ גויאבה, עץ לימון ועץ זית. כמו כן, לול תרנגולות קטן של 25
תרנגולות. הורי עלו לארץ 'בעלייה החמישית' בשנת 1934 מפולין.
על מנת להיכנס לארץ היה צריך לקבל אישור עלייה (סרטיפיקט). היה קושי לקבל את האישור, ובכל שנה הייתה
הקצבה של אישורים לכמות מסוימת של עולים.
שנה לאחר הולדתי, פרצה מלחמת העולם
השנייה, ובזמן המלחמה נספו חלק מבני משפחתי שנותרו בגולה. רבים מבני דורי גדלו
ללא סבא וסבתא. למזלי, את שנותי הראשונות ביליתי בחברת סבתא עמה חלקתי חדר משותף.
היא דיברה רק יידיש ולמרות שלא הכרתי את השפה היה בנינו קשר יוצא מן הכלל.
לעתים, כשהייתי מתעורר בלילות, מצאתי את עצמי
חבוק בזרועותיה כשהיא מנסה להרגיע אותי.
לימים, כשהתבגרתי, התברר לי איזו אישה חזקה
הייתה סבתא צירל.
בזמן מלחמת העולם הראשונה היא הובילה לבדה שיירה של חמש עגלות
רתומות לסוסים עמוסות בכל סחורת החנות שהייתה למשפחה, ובארבעת ילדיה הקטנים, מתוך
השבעה שהיו לה – מוולקוביסק לגרודנו – מרחק של 100 קילומטר, בבוץ, בגשם כשכל גשרי
המעבר מפוצצים.
החיים בקריית חיים
החיים בקרייה היו חיים פשוטים. לא הייתה אפילו חנות אחת, לא היו
כבישים, אלא רק דרכים מרוצפות באבנים, ירקות היינו קונים מערבים שהגיעו עם מרכולתם
על חמורים, חלבן היה מביא את החלב באופניים עד הבית ומצרכי מכולת אחרים היינו
קונים בצרכנייה. באותם זמנים לא היו גנבים, היינו משאירים את דלתות הבית לא נעולות, ולגן הייתי
הולך ברגל ללא ליווי, מרחק של כמעט קילומטר.
בבית היו שני חדרים: בחדר אחד גרתי עם
סבתי ובחדר השני שהיה 'כאילו' סלון גרו אבא ואימא. בערב הם היו מכינים את המיטה,
ובבוקר מקפלים אותה. במטבח לא היה מקרר, והיינו משתמשים בארגז קרח-
את הקרח קנינו
ממחלק הקרח שהיה מגיע פעמיים בשבוע עם עגלה של קרח, ומחלק את בלוק הקרח לארבעה
חלקים- המנה לקירור הייתה רבע בלוק קרח. בזמן הביקוע היו נתזים, ואני הייתי לועס
אותם. במטבח לא היה גז ולא היו כיריים חשמליות, היינו מבשלים על פתיליה ומרתיחים
כביסה על הפרימוס.
שגרת היום-יום
יום בשבוע היה יום כביסה, את הכביסה היו מכבסים ב
"פיילה"- קערת כביסה, ומשפשפים את הכביסה על קרש כביסה שבעברית נקרא
"כסכסת". לגיהוץ הייתה אימא משתמשת במגהץ פחמים- חיים פשוטים הזכורים
לטוב.
מקלחת היינו עושים פעמיים בשבוע- ביום שלישי ובשישי כשאת הדוד היינו מסיקים
ע"י שרפת עצים.
הדוד היה עשוי מצינור פלדה גדול שבאמצע עברה ארובה והחום
שהיה עובר מתא השרפה אל הארובה היה מחמם את המים.
התבגרות ומלחמות
משחקי הילדים היו משחקים פשוטים
ורוב הזמן היינו מבלים בחולות בהטסת עפיפונים ובחיפוש אחרי צבים, עבורנו הדיונה
שמאחורי הבית הייתה עולם ומלואו.
כך עברו עלי ימי ילדותי ללא דאגות ובנעימים.
כשהייתי בן 10 הוקמה המדינה. מיד אחרי ההכרזה התאספו כולם ברחובות ורקדו עד אור
הבוקר. לא נותר זמן רב לשמוח כי כבר למחרת, החלה פלישת הצבאות של ארצות ערב, והחלה
מלחמת העצמאות.
המלחמה נמשכה כשנה, והיישוב היהודי שמנה בסך 600,000 איש שילם מחיר
כבד. 6,000 נהרגו במלחמה.
אם להודות על האמת, המלחמה על עצמאותנו לא הסתיימה
מעולם. עד היום, מדי כמה שנים פורצות מלחמות: מבצע סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת
יום כיפור, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, מלחמת ההתשה, וביניהם ישנם פיגועי טרור,
אבל להבדיל ממלחמת העצמאות הראשונה, המדינה גדלה, הצבא התחזק והפך לכוח העיקרי
במזרח התיכון.
מיד אחרי מלחמת
העצמאות, כמרבית בני גילי, הצטרפתי לתנועת נוער חלוצית.
התנועות החלוציות ראו כמשימה
ליישב את הארץ ביישובים חדשים לאורך הגבולות. כנער, בליתי ארבעה ימים בשבוע במסגרת
תנועת "השומר הצעיר" אליה השתייכתי. מדי פעם היינו יוצאים לימי עבודה
בקיבוצים ובחופשת הקיץ, עבדנו בקיבוצים חודש שלם. תרנו את הארץ לאורכה ולרוחבה,
צעדנו מים אל ים, טיפסנו למצדה וירדנו למכתש הקטן. אך בנוסף, בפעולות השוטפות,
בנוסף לשירה וריקודים, למדנו על תולדות הארץ וההתיישבות.
התקופה בצבא
בגיל 18 התגייסתי לצבא.
לבוגרי תנועת הנוער הייתה מסגרת מיוחדת שקראו לה נח"ל (נוער חלוצי לוחם).
במסגרת זו שולבה הפעילות הצבאית בעבודה בקיבוצים. ולקראת סיום השליש האחרון של
השירות הצבאי, שרתתי במסגרת חטיבת הצנחנים.
מיד לאחר גיוסי,
בשנת 1956, פרץ מבצע "סיני". היחידה שלי, יחידת טירונים, שבסך הכול הייתה
שלושה חודשים בצבא, סופחה לחטיבת גולני, ולאחר כיבוש מוצבי רפיח שברצועת עזה, המשכנו
לתוככי סיני דרך העיר קנטרה עד תעלת סואץ.
היה זה מבצע מהיר ותוך שבוע ימים, כל
חצי האי סיני וכל רצועת עזה היו בידנו. לקחנו 5,000 חיילים מצריים כשבויים והקמנו בעתלית, בתוך מחנה
הפליטים הישן, מחנה שבויים.
חקירת השבויים הייתה באחריות המודיעין, ובהנחייתם הוצאנו
שבויים בקבוצות לטיולים מאורגנים בארץ. המחשבה הייתה להראות להם שהישראלים הם בני
אדם, והחיים בארץ טובים.
במסגרת השמירה על השבויים התמניתי לשומר אישי לגנרל
המצרי, "פואד דיגווי" שהיה מושל רצועת עזה וקיבל אישור מיוחד ללוות את
אשתו לניתוח בבית החולים תל-השומר.
בית החולים היה מלא חיילים פצועים ממבצע סיני.
יותר מאשר פחדתי שיברח, פחדתי שהפצועים יתנכלו לו. היו בינינו שיחות רבות, וגם
עקיצות. לשאלתו, מה פירוש המגל והחרב שעל תג הנח"ל, עניתי לו שהמגל מסמל את
זה שאני פלח, והחרב, שאני חייל. הוא ענה לי: "תפסיק לשטות בי, פלח לא יכול
לדבר אנגלית, אצלנו הפלחים הם אנאלפביתים, ולא יודעים אפילו לקרוא ולכתוב
ערבית".
תשובתי הייתה: "זו בדיוק הסיבה שניצחנו אתכם."
הוא כמובן תירץ את
ההפסד במלחמה בסיוע שקיבלנו מהאנגלים והצרפתים שהשתתפו במבצע. למרות העקיצות
ההדדיות, נוצרו בנינו יחסים הוגנים. למדתי שגם בין אויבנו, ישנם בני אדם הדומים
לנו, ואני מאמין שיום אחד נוכל לחיות אתם בשלום. לאחר שירותי הצבאי, הצטרפתי לקיבוץ "נירים", הייתי חבר קיבוץ למשך 6 שנים.
למשך כמה שנים,
היה שקט יחסי. נכון שהיו פיגועים והיתקלויות, עד שבשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים.
מלחמת ששת הימים הייתה בשלוש חזיתות: בחזית המצרית, החזית הירדנית והחזית הסורית.
למרות שהיה חשש גדול במלחמה הזאת צבא הגנה לישראל ניצח בגדול. אני השתתפתי בכיבוש
הגדה המערבית (שומרון) ולקראת סוף המלחמה, נחתנו בהליקופטרים לכיבוש דרום רמת
הגולן.
הניצחון היה סוחף והארץ הייתה באופוריה (התלהבות). השיא, כמובן, היה כיבוש
העיר העתיקה בירושלים ושחרור הכותל המערבי מידי הירדנים. עד אז, הכניסה ליהודים
לכותל הייתה אסורה.
היינו שיכורי ניצחון, וההפתעה במלחמת יום הכיפורים, החזירה
אותנו לקרקע המציאות.
מלחמת יום הכיפורים הייתה מלחמה קשה ביותר עם אלפי הרוגים,
פצועים ואבדות רבות.
בערב המלחמה הייתי חלק ממערך הגיוס, לכן "הפסדתי"
את הקרב העיקרי של הצנחנים ב"חווה הסינית".
מיד לאחר הקרב בחווה התברר
שישנם הרבה מאוד אבדות. לא היה מספר מדויק, ולא ידעו איפה מאושפזים הפצועים,
שנלקחו לבתי חולים שונים בכל רחבי הארץ. תפקידי היה לאתר את הפצועים של היחידה
בבתי החולים, כי הכרתי את חברי לחטיבה.
לאחר שבנינו מחדש את מצבת כוח האדם- נשלחנו
לרמת הגולן. כיוון שהיינו יחידה רכובה על ג'יפים וברמת הגולן היו הרבה מאוד
נעדרים, תפקידנו היה לסייר בכל רמת הגולן ולאתר הרוגים שנשארו בשטח. בין השאר,
לאסוף גם את החללים הסורים, זאת עשינו בעזרת ה"סהר האדום"( מגן דוד אדום
של הסורים). גופות שלא הצלחנו לזהות, העברנו לקציני הנפגעים של צה"ל. במשך
חצי שנה היינו במובלעת הסורית, ובבית נותרה בתי מיכל. חלק מהגלויות
ששלחתי לה מצורפות בסיפור זה.
בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור השלמתי את
לימודי כמהנדס בניין בטכניון בחיפה, ולאחר שהשתחררתי בתום מלחמת יום כיפור, חזרתי
לעבוד כמהנדס ועסקתי בבניית בית החולים הפסיכיאטרי בטירת הכרמל. לימים נשלחתי מטעם
"סולל בונה" לעבוד באפריקה (ניגריה, חוף השנהב, טוגו, קמרון), דרום
אמריקה (אקוודור, ונצואלה, גוואטמלה) ולארצות הברית של אמריקה.
לאחר שובי מארצות
הברית עסקתי בבניית מרכזי קניות בארץ (מרכזים 2001 בהרצליה, קניון רננים ברעננה,
וקניון ארנה במרינה של הרצליה). בשנים האחרונות לפני פרישתי לגמלאות, עסקתי בבניית
מרכזים מסחריים בהונגריה, צ'כיה, פולין, לטביה וסרביה. כגמלאי אני נפגש
הרבה עם נכדיי, ומקדיש את זמני למשפחתי ולחיי תרבות.
תשע"ו, 2016
מילון
סרטיפיקטכרטיס העלייה לארץ בעבר.
כסכסת
קרש כביסה
פיילה
קערת כביסה
פרימוס
מרתיחים עליו כביסה
מובלעת
שטח מוגדר של מדינה הנמצא בתוך שטחה של מדינה אחרת
ציטוטים
”למדתי שגם בין אויבנו, ישנם בני אדם הדומים לנו“”אני מאמין שיום אחד נוכל חיות איתם בשלום.“
