מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודה גבאי. נולדתי בשנת 1951 בקזבלנקה להוריי, אברהם ומזל גבאי.

בפברואר 1954 אני ומשפחתי, (יחד עם שני אחיי הקטנים זהבה ושאול) עזבנו את מרוקו והגענו לישראל ביולי 1955. במהלך תקופה זו שהינו במחנה מעבר בצרפת.

הגענו באונייה ל"שער העלייה" בחיפה ,ומשם נשלחנו למושב צוריאל שבצפון. הוריי, שהיו רגילים לחיי העיר המודרניים והנוחים,  התקשו למצוא את מקומם במושב ועברו למעברת "נפוליאון" שבעיר עכו. המעברה הייתה מורכבת משורות שורות של צריפים, העשויים מפח גלי והגג עשוי מאסבסט. בכל שורה בין עשרה לעשרים צריפים. שורות הצריפים התחילו מנחל נעמן, והגיעו ועד כביש עכו-צפת, כשבצד שמאל מתנוססת גבעת נפוליאון.

בין כל שני צריפים היה מבנה בטון קטן ששימש כבית שימוש. בפתח כל בית, היה ברז מים. כל משפחה הציבה לידו ארגז עץ, ששימש לייבוש הכלים שנשטפו. לכל משפחה הייתה קערה גדולה ממתכת שבה חיממו מים למקלחות אחת לשבוע, ובני המשפחה התקלחו והתלבשו בשירותים שכוסו זמנית בפלטת עץ. בין הצריפים היה שבילי כורכר ברוחב של מטר ובחורף הם היו בוציים למדי .טיפות הגשם שירדו על פח הצריף, הרעישו מאוד והעירו את כל בני המשפחה, מעוצמת הרעש, מה שהפריע מאוד לחיים בתקופה הזו בחורף.

בצמוד לגבעה היה מרכז מסחרי שכלל מרפאה, גן ילדים, ומכולת. בהמשך, בצמוד לגבעה, היה בית ספר יסודי על שם הרב קוק. המעברה שכנה בסמוך לשפך נחל נעמן, ומרבית חוויות הילדות שלי ושל אחיי, היו קשורות בנחל זה. בחלקת יבשה שבתוך שפך הנעמן היה גן בהאי (גן שמקודש לדת הבהאיית). בגן היו עצי תמרים, רימונים, וצבר עמוסים ושופעים בפרי. ובכל שנה, לקראת ראש השנה אני וחבריי מהמעברה, היינו בונים רפסודה מאולתרת ושטים בה, בכיוון בו זרם הנחל, ממש כמו גלשן. היינו נכנסים לגן קוטפים מספר רימונים, נשכבים חזרה על הרפסודה, והזרם היה מוציא אותנו בקרבת הים. משם היינו חוזרים ברגל הביתה, וכך היו להורים רימונים בראש השנה, וגם רימונים לתלייה בסוכה. בעונות הקיץ נהגנו לשחות לגן, ולקטוף את פירות הצבר. על מנת להתמודד עם קוצי הפרי נהגנו ללבוש שרוולים רבים מבגדים ישנים. כדי להסיר ככל הניתן את הקוצים, זרקנו את הפירות לזרם הנחל ואז אספנו אותם לשקי בד.

בשנת 1970 התגייסתי לחיל הצנחנים לגדוד 202 בו שירתתי כצנחן קרבי. בתום שירותי  הצבאי יצאתי ללימודי הנדסאים ובשנת 1975 נישאתי לאשתי רחל. כשנה לאחר נישואינו נולד לנו בננו הבכור –  משה –  ואחריו (לפי הסדר) מירב – אימה של עופרי, אבי וזהבית.

לפני מספר שנים יצאתי לגמלאות מעבודתי כהנדסאי בחברת רפא"ל. אני מקפיד להתראות עם נכדיי על בסיס שבועי, ולצאת עימם לטיולים בחיק הטבע ,ובחוף הים. גם אשתי רחל, פרשה לפני מספר חודשים.

טיילנו כמעט בכל העולם. בין הטיולים הרבים שאליהם יצאנו, היה טיול השורשים למרוקו, שבו ביקרתי בעיר הולדתי – קזבלנקה.

הזוית האישית

לאחר החוויה המדהימה הזו של העבודה ביחד והתיעוד של הסיפורים שהיו לסבא שלי בעלייתו ארצה הבנתי לא מעט דברים. ביניהם איך חיו באותה התקופה שבה לא היו מתלוננים על כל דבר☺ למדתי המון מהסיפורים ואני מעריכה הרבה יותר את מה שיש לי ואת השפע שבו אנחנו חיים. הייתי רוצה לאחל לסבא שלי בריאות אושר ואריכות ימים ושיספר כמה שעוד אפשר מהסיפורים שיש לו מהילדות.