מאגר סיפורי מורשת

שמי ליהיא ואני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתי. השם של סבתא שלי הוא שושנה אדרי סבתי נולדה בשנת 1947.

סבתא מספרת: "נולדתי במרוקו וגדלתי עם ארבע אחיותיי, בעיר אוגדה. למדתי בבית ספר יהודי. אבא שלי היה תופר לפרנסתו, והיו שם בתי כנסת מפוארים. כשהייתי בת שש וחצי,  עלינו על אונייה של דייגים ושטנו ממרוקו עד צרפת. הסיבה שעלינו לארץ, היא כי התחילו מהומות בצרפת, והתחילו להעלות אנשים לארץ. בצרפת שהינו במשך חודש ימים, במחנה מעבר שקראו לו "כו דרנס" שזה מחנה מעבר (בצרפתית). באנו ממרוקו היישר לצרפת ומשם עלינו לארץ ישראל באוניית דייגים, וזאת הייתה נסיעה ממש קשה, כי האנייה הייתה אוניית מסע, המיועדת לדגים. היה מאוד קשה לנסוע בה ושהגענו, קיבלנו את הציוד שלנו, מכונות תפירה, וצלחות.

כולנו התלבשנו יפה והתחלנו לראות מרחוק את נמל חיפה. הכל היה מואר, וכל האנשים היו שמחים, כי כולנו הגשמנו סוג של חלום. ואז התחילו לחטט לנו במזוודות, ומצאו עגילים שהיו שייכים לאימא שלי. ריססו אותנו באבקה, ואז העלו את כל האנשים לחוף, ושאלו אותנו לאן אנחנו רוצים להגיע. נסענו במשאיות וישנו על מיטות מברזל, זה לא היה נעים במיוחד. לבסוף אותנו הורידו בחצור הגלילית. בחצור גרנו בצריף ,ואבא שלי שהיה תופר במקצועו, היה תופר לנו בגדים. היה קשה מכיוון שלא ידענו את השפה. היינו שלוש אחיות בבית והיה קשר טוב עם השכנים. הייתה המון קירבה והרמוניה בין כולם. לדוגמא אם מישהי יודעת לבשל היא מבשלת לכולם, הרגשנו קושי במקום, כי הכל היה רחוק, וחמש שנים לא היה חשמל. בישלנו על פתיליות והארנו את הבית עם עששיות נפט. לאט לאט התחלנו לבנות את הארץ, ואת קריית שמונה.

בשנת 1956פרצה מלחמת קדש ונתנו לנו לחפור תעלות כי לא היה מקלטים, ולא היה איך להתגונן. אמרו לנו להישאר בבתים כי התחילה המלחמה. לאחר המלחמה קיווינו שיהיה שקט ונוכל להתפנות לעשייה ולחיים שקטים וקלים יותר.

בילדותי למדתי וגרתי בפנימייה, והקשיים היו בעיקר געגועים לבית ולמשפחה. כשבגרתי למדתי בבית ספר אליאנס".

הזווית האישית

ליהיא: נהנתי לעשות את העבודה עם סבתא שלי, וללמוד על השורשים שלה ומאיפה היא באה. בנוסף למדתי כמה חזקה היא אחרי כל מה שעברה בילדותה.