מאגר סיפורי מורשת

סבתא אורה סיפרה: "אימא שלי, הניה, עלתה לארץ כציונית מגליציה שבפולין. לפני עלייתה לארץ היא למדה חקלאות וגידול עופות בגרמניה ומשם, בגיל תשע עשרה עלתה לארץ והתיישבה בקיבוץ דגניה המפורסם. בשנת 1919. דגניה הייתה הקבוצה הראשונה בארץ. התנאים היו קשים אך המורל היה גבוה.

הניה הקימה את הלול בקיבוץ אך משם עברה לשיח' אבריק ושירתה ביחד עם אלכסנדר זייד בקבוצת הרועים. אך, גם שם לא מצאה את מקומה ועברה לביה"ס חקלאי בן שמן על מנת להקים שם את לול העופות. לאחר מספר שנים הכירה את יהודה, שברח מגרמניה מיד לאחר עליית היטלר לשלטון. יהודה, שהבין שאין עתיד ליהודים בגרמניה, ברח יחד עם משפחתו מהנאצים אך היה היחיד שהיה ציוני ועלה לארץ ישראל. עוד לפני עלייתו, גם כן, למד חקלאות ולאחר מכן עלה לארץ ובמקרה פגש את הניה וכך התחתנו. מאחר והוא עזב בזמן מגרמניה הוא עלה עם כסף וכך קנו משק חקלאי בשכונת מגד שבפרדס חנה שהייתה אז ישוב צעיר. על משק זה הם בנו בית ומאחורי הבית הקימו מדגרת אפרוחים לתרנגולות. מדגרה זו הייתה אחת ממדגרות העופות הראשונות בארץ. היינו מספקים אפרוחים לכל הסביבה הצעירה.כמו כן, היו לנו כלבים אתם נהגנו לשחק.

בניית הבית בפרדס חנה – מאחור ניתן לראות את מדגרת העופות

ילדותי

הילדות שלי הייתה ילדות יפה ומאושרת. היו מגיעים אלינו מבקרים מהארץ ומחו"ל ותמיד התפעלו מהמקום. באותה תקופה הבריטים שלטו בארץ ולא נתנו ליהודים לעלות ארצה ללא אישור. רק אם היו לך קרובים בארץ הם קיבלו אישור. כך גם סבתא הניה הצילה מספר מאחיה וסיפקה להם אישורים. השאר נספו בשואה.

סבתא אורה בכיתה א'

בתור ילדים היה לנו מאוד כיף, חיינו בכפר, עזרנו להורים בגידול האפרוחים. לבית הספר היסודי היינו צריכים ללכת כחצי שעה, לא היו עדיין אוטובוסים. וכך היה יום יום בגשם ברוח ובחמסין. בית הספר היה מקום נהדר, למדנו עברית, חשבון וחקלאות מכיתה א' עד כיתה ח'. החיים בפרדס חנה היו שלווים. למדנו לשחות במאגר המים של הפרדסים, אחר הצהריים  היו ממלאים את המאגר במים ובמשך היום משקים את הפרדסים מהמים שבמאגר. המאגר היה ממש מול ביתנו וכך כל השכונה היתה צועדת אחר הצהריים, עוברת דרכנו, והיינו ממשיכים לשחיית ערב.

שחיית ערב במאגר המים ליד הבית

מכיתה י עד כיתה י"ב למדתי בביה"ס החקלאי של פרדס חנה. בית ספר זה היה ידוע בכל הארץ והייתה בו גם פנימיה, כך למדנו להכיר ילדי חקלאים בכל רחבי הארץ. מאוחר יותר שעברנו לגור ברחובות באמת פגשתי רבים מחבריי לספסל הלימודים אשר הגיעו מרחובות. לאחר בית הספר  התיכון התגייסתי לצבא לנח"ל ("נוער חלוצי לוחם"), היינו בטירונות ולאחר מכן הלכנו לקיבוץ רביבים לעבוד בחקלאות והקמנו היאחזות נח"ל.

לאחר הצבא הלכתי ללמוד חקלאות באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנה הראשונה למדתי בירושלים אך, מהשנה השניה עברתי ללמוד בקמפוס הפקולטה לחקלאות ברחובות, שם המשכתי גם לתואר שני וגם לדוקטורט.

התחתנתי במלחמת ששת הימים. החתונה שלי ושל סבא משה, תוכננה מראש לתאריך 8.6.1967. לאחר הכרזתו של נשיא מצרים דאז, עבדול נאצר, נכנסה מדינת ישראל להמתנה לקראת מצב מלחמה. סבא משה גויס לבית חולים שדה שהוקם במושב חמד ליד צומת בית דגן. לפי הדת היהודית אין לדחות נישואין אלא רק לבטלם ולכן, בעצה עם הרב שהיה אמור לערוך את הנישואין, הוסכם שהחתונה תיערך בשדה. הבאנו את הרב מתל אביב.

כל אנשי המושב, שהוא יישוב דתי, התגייסו למשימה. הם הכינו כיבוד לכל חיילי היחידה של בית החולים. היו סירים גדולים עם חמין (טשולנט) ותקרובת מתוקה. מעט מקרובינו הצליחו להגיע לאירוע למרות תנאי ההאפלה שהיו קיימים באותם ימים. שנים רבות שמרנו על קשר עם אנשי המושב. החופה נקשרה לרובים שהוחזקו בידי חיילי היחידה ונערכה כדת וכדין. ההתרגשות הייתה גדולה. אפילו הכינו לנו אוהל התייחדות ושמו שומר לשמור שאף אחד לא ייכנס. כולם שמחו איתנו. עד היום אם אני פוגשת מישהו מהחיילים או מחברי המושב שאשר השתתפו בחתונה הם אומרים שלעולם לא יישכחו את החוויה.

למשה נתנו חופשה ללילה אחד, מכיוון שאסור לפי הדת למנוע מהחתן להיות עם הכלה בליל הכלולות ולמחרת נאלץ לחזור לבסיס. לאחר כשבועיים הוא חזר הביתה. כזכור מלחמת ששת הימים הייתה יחסית קצרה ואת כל הנפגעים הצליחו להעביר לבתי החולים המרכזיים ולכן פורק בית החולים שהוקם רק  לצורכי המלחמה. כידוע, יום  שחרור ירושלים הוכרז בתאריך שבו התחתנו ומאז אנו חוגגים כל שנה ביחד עם ירושלים.

חתונתם של סבא וסבתא במלחמת ששת הימים

הזוית האישית

אופיר: היה לי כיף לעבוד עם סבתא שלי ז"ל, למדתי המון על חייה בתור ילדה ועל הקשיים שהיא חוותה. התקרבנו מאוד תוך כדי התהליך ואני שמחה שהייתה לי ההזדמנות לחוות את זה איתה.