מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

המגנט לארץ ישראל

אני והורי באתר סקי
אני והוריי באתר הסקי זמרינג שליד אוסטריה
החלום לעלות לארץ ישראל והגשמתו

המגנט לארץ ישראל

הילדות

אמא שלי הייתה ניצולת שואה. היה לה קשה לחשוב על לגדל משפחה כי היא איבדה כמעט את כולם, אבל אבא שלי היה הכוח המניע והוא היה אופטימי, הוא שכנע את אמא שלי שכן צריך ילדים. מההתעקשות שלו נולדתי, הייתי בת יחידה. אבא שלי לפני השואה היה בחיידר, למד עברית, הוא היה בנוער הציוני, ותמיד הוא חשב על ארץ ישראל.

נולדתי בוינה שבאוסטריה בשנת 1947. אבא שלי רצה לעלות לארץ, אבל עוד לא הייתה מדינת ישראל, ואמא שלי לא רצתה להיות בעוד מחנה בקפריסין כי אז הרבה פליטי אירופה (ניצולי שואה) שרצו לעלות ארצה, הגיעו לקפריסין בגלל הגזירה של ממשלת בריטניה.

אני והוריי באתר הסקי זמרינג שליד אוסטריה

תמונה 1

 

כשהייתי בת 4 עברנו לארה"ב. קודם כל טסנו במטוס צבאי להמבורג, גרמניה אמא שלי לבשה מצנח, וניסתה ללמוד איך לקשור אותי עליה במידה והרוסים יורידו את המטוס. מהמבורג הפלגנו לניו יורק, ולהרבה אנשים הייתה מחלת ים. שטנו כשבועיים. ירדנו מהאנייה בניו יורק, וסידרו לנו שנגור עם אישה יהודייה בדירה הקטנה שלה. אני, אמא שלי, ואבא שלי ישנו באותו החדר. האישה ניסתה ללמד אותנו אנגלית, למרות שהוריי למדו קצת אנגלית באוסטריה. הייתי בגן ילדים שרוב הילדים היו ילדים של ניצולי שואה שהיגרו לניו יורק, ועל מנת להקל על ההורים להתפרנס, הוריי הביאו אותי בשבע וחצי בבוקר לגן כדי ללכת לעבודה, ואספו אותי בשש, כך שאכלתי, למדתי, וישנתי בצהריים. למדתי לברך על נרות בעברית, עד היום אני זוכרת את הברכה הזאת. התחלתי כיתה א' וביקשתי שיקראו לי אן ולא חנה בגלל שהיה קשה לבטא את השם "חנה" באנגלית.

אני נורא התביישתי במבטא האוסטרי שלי ורציתי להיות כמו כל שאר הילדים. הקפיצו אותי מכיתה ג' ל-ד' ומכיתה ז' ל-ח', הייתי בכיתת מחוננים אז הייתי רק שנתיים בחטיבה. סיימתי תיכון בגיל 16 עם עוד 2,000 תלמידים ואז יצאתי לחיים האמתיים.

החיים האמתיים

למדתי באוניברסיטה "Tufts" בבוסטון – פסיכולוגית ילדים (כמו שרציתי עוד מהתיכון).

כבר מהמכתב הראשון מהדוד שלי שגר בארץ בקיבוץ רמת הכובש ידעתי על פי תיאור הנופים, הריחות והחיים שאני רוצה לבקר בארץ. אז המשאלה התגשמה וביקרתי בארץ כמה פעמים, עד שהחלטתי שאני רוצה לחיות בארץ. הכרתי את בעלי, גדעון, דור שישי בארץ למשפחה ירושלמית יוצאי ספרד במונטריאול. כזוג תמיד חשבנו לעלות לארץ. בשנת 1973 נולד בנינו הבכור, אסף. שלוש שנים לאחר מכן בשנת 1976 נולדה בתנו הקטנה, גלית. יום אחרי מבצע אנטבה. אסף למד בישיבה קונסרבטיבית, וגלית למדה בגן אנטרופוסופי, ששם למדו צרפתית וגרמנית.

העלייה הגדולה

התחשבנו בגילאים של הילדים,  אסף, עלה לכיתה ד' וגלית – לכיתה א', אז בקיץ 1982 עלינו ארצה. עברנו לרמת אביב בדירה שאחות של גדעון מצאה לנו. הרהיטים שלנו, ואפילו התמונות על הקיר היו תרומות מחברים. גלית – מהר מאוד למדה לקרוא ולכתוב בעברית והרגישה ישראלית לכל דבר, היא הייתה במועצת התלמידים ונהנתה מאוד מהחיים בארץ. אסף – הצטיין במתמטיקה, לו היה קצת יותר קשה להסתגל. המנהל של בית הספר אמר "אל תיתנו למדינת ישראל לקלקל את הילדים המחונכים שלכם".

מאז היו לנו עוד הרבה חוויות בארץ כגון: הולדת הנכדה הראשונה, המעבר מזכרון יעקב בחזרה לתל אביב ועוד. אנחנו מאוד מאושרים כאן בארץ. כיום אני גרה ברמת אביב עם בעלי גדעון. אני סוגרת מעגל עם המשפחה שלי ומטפלת בניצולי שואה בעמותת "עמך" בחולון. בתי גלית גרה בחולון עם בן זוגה אדר (יליד חולון) ושלושת ילדיהם המקסימים: הודיה המדהימה, אורי ועברי. ואילו הבן אסף גר בניו יורק, עם אשתו לעתיד אריקה.

אני מאושרת מאוד על ההחלטה לעלות ארצה, עם משפחתי. הסוד של האושר הוא להיות מוקפת במשפחה אוהבת.

הזוית האישית

חנה קדם: נקודות מרכזיות בחיים:

גילאי 0-4 החיים באוסטריה

גיל 4- המעבר מוינה להמבורג לניו יורק

גיל 4- החלפת שפת האם מגרמנית לאנגלית

גיל 17- הביקור הראשון בארץ

גילאי 4-35 החיים בארה"ב

גיל 23- החתונה עם סבא גדעון

גיל 26-נולד אסף

גיל 27- קניית הבית הראשון בנוי איילנד בניו יורק

גיל 29- נולדה גלית

גיל 35- העלייה לארץ -רמת אביב

גיל 35- החלפת השפה מאנגלית לעברית

גיל 47- עוברים לזיכרון יעקב

גיל 60- הנכדה הראשונה

גיל 62- חוזרים לדירה הנוסטלגית ברמת אביב

גיל 65- התחלת העבודה ב"עמך"

גיל 70- פסיכולוגית לניצולי שואה בעמותה "עמך". מתגוררת בשכונת רמת אביב בתל אביב.

מילון

איזון-טייט
לבריאות בגרמנית

ציטוטים

”"אם אמא שלי הייתה זוכה לראות אותך..."“

הקשר הרב דורי