מאגר סיפורי מורשת

מפרס לישראל

שמי שאול שלו תמר, עליתי ארצה בשנת 1958 בגיל 3 מפרס. הגעתי ארצה בשם פרידה, שם זה לא היה מקובל והחליטו  ממשרד הקליטה להחליף את שמי לתמר, וקוראים לי בדרך כלל תמי. לא רק לי החליפו את השם שאתו עלינו, אלא לרוב בני המשפחה. עלינו בטיסה מאירן, ישר ליבנה חולות, שכבר מזמן לא קיימת. הקליטה הייתה מאוד קשה להוריי, מכל הבחינות. אני הייתי קטנה ולא זוכרת כמעט כלום. מסיפורים שהוריי סיפרו לי  אני יודעת שגרנו בפחונים, ומסביב הכול היה חולות ולכלוך ומחלות רבות. לאחר 3 שנים המדינה נתנה לנו דירה צנועה  של   3 חדרים בהרצליה והיינו צריכים להתגורר בה 8 נפשות. אבי קיבל את צורת החיים הזו מאוד קשה. להתמודד ללא שפה וללא כל מצרך אפשרי לילדים הרבה  שנים, וכעס מאוד ולא התאקלם עד יומו האחרון. את הגן עברתי בהרצליה, והלכתי ללמוד בבית ספר דתי בשם וייצמן. סיימתי את הלימודים בגיל 13 מפני שהייתי צריכה לצאת לעבוד ולעזור לכלכלת הבית ולא התאפשר לי להמשיך את הלימודים. התחתנתי בגיל  19 בשנת 1974, ועברתי לגור באשדוד. נולדו לי שתי בנות ובן, בנותיי נשואות ובני עדיין מתגורר אצלנו בבית.                                                                                                             

בחזרה לגיל 13…

קיבלתי תעודה של כיתה ח, וישר נסעתי למקום העבודה של אמי שהיה מכבסה ענקית באזור התעשייה בהרצליה. הלכתי לעבוד עם אמי עקב המצב הכלכלי בבית, שלא אפשר לי להמשיך בלימודים. ושמחתי מאוד שאוכל לעזור בכלכלת הבית ובהמשך הלימודים של אחי ואחותי. המשכתי לעבוד עם אמי. כל בוקר היינו הולכות לעבודה בשעה מאוד מוקדמת, וזכור לי היטב שהעבודה הייתה עם ערבים. ומאוד אהבתי לעבוד איתם כי היה כבוד הדדי. עבדתי במכבסה עם אמי וחסכתי מספיק כסף כדי לצאת ללמוד ספרות. בבוקר הייתי עובדת במכבסה ובערב הייתי לומדת בתל – אביב. סיימתי את לימודי הספרות בהצטיינות. התחלתי לעבוד בספרות בתל –אביב, ויום אחד גיסי ניגש אלי ושאל אותי אם אהיה מעוניינת  בעבודה במשרד התקשורת. עניתי שאין לי בכלל שום ניסיון אבל אני מוכנה לנסות, התנאי היה של 3 ימי ניסיון ואם אעבור את מבחן העבודה אתקבל. לאחר ניסיון של יום אחד הממונים עלי ניגשו ואמרו שהתקבלתי ואין צורך בעוד ימי ניסיון. עבדתי במשרד התקשורת באהבה רבה ושם הכרתי חבר שלאחר מכן הכיר לי את בעלי מנשה. מנשה היה יתום מהוריו כבר בגיל 20. עבדתי שם עד לידת בתי הבכורה ומאוד רציתי לחזור לעבוד אבל נשארתי בבית ובעלי פרנס ומפרנס בכבוד.

מנהגים וחגים

בילדותי בחג הפורים מאוד לא התחברתי לכל הקטע של להתחפש, עד היום. אבל יש לי חוויה מתקנת כלפי ילדיי ונכדיי בשמחה ובאהבה. וזוכרת היטב את משלוח המנות שהיינו מקבלים מהשכנים האשכנזים שגרו לידנו. השכנים האשכנזים אהבו מאוד לאפות ברמה מאוד גבוהה ומשפחתי לא ידעה כלל לאפות, והמצב הכלכלי לא היה מספיק כדי להודות לשכנים בחזרה על משלוח המנות. זכור לי שלפני חג הפורים היינו חושבים על איזה עטיפת מוצר כלשהו יכול להתאים לתחפושת והיינו מבקשים מכל קרוב שיאסוף כמה שיותר כדי שהתחפושת תהיה מושלמת, ומדביקים צפוף על הבגדים כדי שיראה מקורי ומושלם.

גלגולו של חפץ החפץ שלי היא החנוכייה שקיבלתי במתנה מהוריי לאחר חתונתי, שחלה בחודש דצמבר, ובאותו חודש חל חג החנוכה ולא הייתה ברשותנו חנוכייה. אמי ז"ל ביקשה לתת לי חנוכייה שהייתה בביתנו שקיבלנו אותה מתנה מהדוד, אח של אמי, החנוכייה הייתה בשימוש כ-15 שנה, ואמי ביקשה ממני שאזכור תמיד בחג החנוכה להדליק בה נרות ולא לשכוח מהיכן החנוכייה ותמיד לזכור את ההורים ולספר את סיפור החנוכייה לדורות הבאים במשפחתנו.

החנוכיה שקיבלתי מהורי חנוכייה – שמשני צדדיה יש עלי זית ובאמצע כד השמן והיא בנויה על סוג של רגלית שעליה חרוט המשפט:  " הנרות הללו קודש הם ".  החומרים שמהם עשויה החנוכייה: ברזל ונחושת. בכל שנה אני חושבת לרכוש חנוכייה חדשה ואיני מצליחה בגלל ההבטחה שנתתי לאמי, שבכל שנה אדליק נרות בחנוכייה ואזכיר את הוריי.

הזוית האישית

נהנו מכל רגע, היה בינינו שיתוף פעולה, הקשבה, ויחס הדדי. היה כיף לעבוד עם סבתא ואני מקווה שהיא נהנתה כמוני. אנו מאחלים אחד לשני שתמיד יהיה לנו סיפורים מענגים לספר אחד לשני גם על העבר וגם על ההווה ולא נשכח גם לספר גם לדורות הבאים אחרינו. נהנו לעבוד ביחד היה שיתוף פעולה ואנו מרגישים שהתחברנו יותר.