מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא איה, סבתא של כפיר צפריר

שם משפחתי הוא צפריר, לפני הנישואין היה אברבוך.

פירוש השם איה, הוא על שם ציפור טרף, בתנך כתוב "את האיה ואת הדיה לא תאכל", (ספר דברים • פרק י"ד • פסוק י"ג), האיה, זו ציפור, היא סוג עוף דורס ממשפחת הנציים – היא לא כשרה למאכל.

החלום שלי

החלום שלי היה להקים משפחה יפה, טובה, עם הרבה ילדים, שיהיו גם נכדים, ועכשיו יש גם נינים. משפחה בה כולם יהיו בריאים ומאושרים יחד איתי ועם סבא בקיבוץ גבת, שנהייה משפחה מאוחדת, שמחה, עליזה ושיהייה לנו טוב. זה היה החלום המאוחר שלי.

הוריי

הורי עלו לארץ מפולין לפני מלחמת העולם השנייה והיו חברי הקיבוץ נען. הסבים שלי מצד אבא ואימא נרצחו במלחמת העולם השנייה, במחנות ההשמדה בפולין. האחים והאחיות של אבא ואימא שלי וגם אחיינים, כולם נרצחו והושמדו בשואה.

סבתא בילדותה עם הוריה

עיסוקי בקיבוץ גבת

עבדתי כל השנים בקיבוץ גבת. עבדתי בהרבה מקומות ותחומי עיסוק: הייתי חקלאית במטעים – קטפנו תפוחים ואשכוליות. אחר כך עברתי לעבוד בבית ילדים כמטפלת. לאחר מכן עברתי לעבוד במטבח, בחדר אוכל ב"מחלקת דיאטה" – בישלתי אוכל מיוחד לאנשים שהיו בדיאטה בריאותית בקיבוץ. עברתי לעבוד כמזכירה במפעל של הקיבוץ – "פלסטרו גבת".

בגיל 60 יצאתי לפנסיה ואז עבדתי עוד שנתיים במכבסה. אחר זה יצאתי סופית לגמלאות ועשיתי חיים.

סיפור חיי

הגעתי לקיבוץ גבת בגיל 14. הגעתי מהעיר רחובות, בלי הורי, לבד. התקבלתי לקבוצת הילדים, כשהיינו בכיתה ט'. היה בית ספר בתוך קיבוץ גבת, לומדנו שם מהשעה 7:00 בבוקר, עד השעה 13:00 בצהריים. אחרי הלימודים הלכנו לעבוד, במקום שבו שיבצו אותנו,  בחדר אוכל, בעצי פרי, כל מיני מקומות שהקיבוץ היה צריך. אחרי העבודות חזרנו לבית ילדים שלנו – שם גרנו ללא ההורים – כך היה בכל יום.

במשך הימים, היו גם זמנים מיוחדים שנקראו "גיוסים". גיוס היה לדוגמה לאסוף חבילות קש בשדה, להעמיס על עגלות ולהביא את זה למשק. את זה היו מחלקים לפרות. זה היה גיוס מאוד קשה. היה עוד גיוס של השמדת חולדות בשדה כותנה. היו לנו רובים מיוחדים בתוכם היו גרגירי "סמבה" שהם רעלים והיינו מכניסים את קנה הרובה לחור בו היו החולדות, לחצנו וקיווינו שזה הגיע לחולדות ושהן לא יאכלו את הכותנה. היינו גיוס של דילול כותנה – לפעמים מכונת הזריעה זרעה צפוף מידי, אז היה צריך לדלל את השתילים, כדי שהם יוכלו לצמוח טוב יותר.

למדתי ועבדתי בקיבוץ גבת עד כיתה יב'. בסוף כיתה יב' הייתה מסיבה גדולה לסיום. בתום לימודיי, התגייסתי לצבא, שרתי בגדנ"ע שם הייתי מדריכה. הייתי בצבא שנה, כי התחתנתי עם סבא. כשסבא הציע לי להתחתן, סיימתי שנה בצבא ועזבתי את הצבא.

חלום אישי בילדות

כילדה בת 14 שהגיעה לבד לקיבוץ, חלמתי להיות כמו בני הקיבוץ, שהיו להם הורים, בערב היה להם לאן ללכת לחדר ההורים ולי לא היה. הייתי צריכה להישאר בבית הילדים.

היה  נהוג שלכל ילד "חוץ" היו הורים מאמצים בקיבוץ. "מאמצים" – משפחות מהקיבוץ שאימצו ילדי חוץ. הייתה לי גם משפחה מאמצת, זו הייתה משפחה מאוד טובה ושם הרגשתי כאילו זה הבית שלי. היה לי מאוד נעים שם והסתדרתי. מהחלום הזה נשארתי חברת קיבוץ עד היום הזה והיו לי חיים טובים אני חושבת.

מתקופת ילדותי, בה גרתי ברחובות ולמדתי בבית הספר היסודי, לא היה לי אף חבר, אבל מקיבוץ גבת, יש לי הרבה חברים שהיו איתי בכיתה והיו בכיתות יותר גבוהות, שהם חברים שלי עד היום. אלו שגרים בקיבוץ גבת חברים שלי עד היום. הם באים לשתות יחד קפה.

הסיפור שלי

בגיל 14 ההורים שלי החליטו לשלוח אותי ללמוד בקיבוץ, כי לא רציתי בסיום כיתה ח', לעבור ללמוד בחטיבה. ההורים שלי שהיו פעם חברי קיבוץ, חשבו שיהיה לי טוב להיות בקיבוץ ושלחו אותי לקיבוץ גבת. בהתחלה זה היה מאוד קשה כי באתי לבד. לא הייתה לי פה שום משפחה, היה לי מאוד קשה בהתחלה. רוב השעות כשלא למדנו בבית ספר הייתי לבד בבית ילדים, כי לא היה לי לאן ללכת, עד שסידרו לי משפחה מאמצת. אחרי שסידרו לי משפחה מאמצת, כבר היה לי יותר נעים. כל יום שישי אחרי ארוחת הערב היינו הולכים למשפחות ושם היה כיבוד ושמח.

אנחנו כילדים, בבית הילדים בקיבוץ, היה לנו חדר אוכל נפרד – לא עם כולם, חדר אוכל רק של הילדים – כך קראו לזה. שם אכלנו את כל הארוחות. אם מישהו היה רעב שלא בשעות הארוחות, הם היו הולכים לבית ההורים ואצלם היה כל מיני דברים, בעיקר ממתקים. פעם בחודש היו מחלקים להורים על פי מספר הילדים שיש להם, ממתקים: שוקולד, ביסקוויטים וסוכריות חמוצות. השוקולד היה "שוקולד אלוף" – היו לו שמונה קוביות גדולות, לא עבות. כל יום שישי כל ילד היה מקבל שתי קוביות. השוקולד היה מספיק לארבעה שבועות וכך היינו מקבלים שני ביסקוויטים, שתי קוביות שוקולד ושתי סוכריות כל יום שישי. הייתי מחכה לזה כל יום שישי.

פעם בשלושה שבועות נתנו לי חופש ויכולתי לנסוע לבקר את ההורים שלי בעיר רחובות. נתנו לי כסף בשביל הנסיעה באוטובוס והייתי נוסעת להורים שלי ביום שישי, וביום ראשון בבוקר הייתי חוזרת לקיבוץ. ההורים שלי כמעט ולא באו לבקר בקיבוץ. הם היו מגיעים בחגים – בפסח למשל – לליל הסדר, אבל מעבר לזה, הם לא באו ולא הייתי רואה אותם. לאט לאט התרגלתי, התקדמתי, נעשה לי טוב והיו לי חברים בכיתה, העריכו אותי. היה לי בסדר. הכרתי את שלמה ואז נעשינו חברים ואחר כך התחתנו.

ציטוט אופייני לסבתא

"The show must go on"' סבתא משתמשת בביטוי זה, בגלל כל הקשיים שהיו לה בחיים, בעיקר לאבד את בנה הצעיר. זה עזר לה להמשיך בחיים, לגדל ילדים, נכדים ונינים.

סבא וסבתא עם הנכד

לזיכרו של יאיר צפריר (אתר יזכור)

ביום ל' בשבט תשנ"ה (31.1.1995) נפל יאיר בקרב בלבנון, בהיתקלות עם מחבלים באזור יעתר. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוץ גבת. בן עשרים ואחת היה בנופלו. השאיר אחריו הורים, שלוש אחיות ואח.

קישור לסרטון שבו סבתא איה מספר לכפיר את סיפורו של יאיר ז"ל 

סבתא מספרת על בנה יאיר שנפל במלחמת לבנון לפני 28 שנים – יהיה זיכרו מבורך לעד!

הזוית האישית

כפיר: נהניתי מאוד עם סבתא, הכרתי אותה טוב יותר. חבל לי שלא השתתפנו בסיור במוזיאון – זה ממש חצי מהתכנית.

סבתא איה: לא ממש השתתפנו בהכל, החוויה הכי חשובה הייתה צריכה להיות במוזיאון ולזה לא הגענו. המפגש הראשון בכיתה היה בסדר. החוויה להיות אתך הייתה ממש מהממת, היה לי ממש טוב איתך.