מאגר סיפורי מורשת

סבתי פירה דורצר, נולדה בשנת 1942 בנלציק שבאוקראינה.

הסיפור מתחיל בתקופה שבה הייתה אנטישמיות באוקראינה, ואת אימי כל הזמן כינו "יהודיה" ולא כחלק מהחברה.

כאשר רצו לעלות לארץ, התפטרה מהעבודה והייתה תקופה קשה. בבית הקברות באוקראינה יש הרבה קרובים של המשפחה כמו: אמא, אבא, בעל, דוד, דודה(של סבתא שלי). את כולם היה צריך לעזוב, מכיוון שהיה קשה להתגורר שם, גם מבחינה פיזית וגם נפשית.

סבתי בת ה-48 עזבה עם שני ילדיה, בנה בן 21 וביתה בת ה-14. שלושתם עלו לארץ ישראל בראשון לנובמבר בשנת 1991, בלי ידיעת השפה, המנהגים. כלום, רק הם והחפצים שלהם.

בשביל לעלות היה צריך הזמנה, ואחותו של הבעל של סבתי הזמינה אותם לארץ ישראל.

מאוקראינה הם נסעו ברכבת לצרנביצה ומשם, גם ברכבת, לרומניה לבוקרשט, ומשם הם עלו בפעם הראשונה על מטוס וטסו באל על, ופגשו אותם בבן גוריון.

הם הגיעו לחדרה, גרו שם שבוע ומכיוון שלא הייתה שם עבודה, לא היו שם קרובים, משפחה, ושום אדם שהכירו, היה להם קשה ולא הלך כל כך, עברו לפתח תקווה.  שם היו להם מכרים והיה יותר קל. שם הייתה חברה של סבתא שלי, שלמדה איתה,  והיה אפשר למצוא מקום לעבוד, ושם הכירה את סבא שלי.

בפתח תקווה גרו 3 שנים ושם למדו את השפה, התגוררו, הבינו מה זה ארץ ישראל, מה עושים פה ואיך חיים פה.

אח"כ עברו לבאר שבע ואימי ודודי חיים כיום עם משפחה וכולם מאושרים שעזבו את אוקראינה. אוהבים את ארץ ישראל ומרגישים שייכים וכולם כמו משפחה אחת גדולה אך עדיין מתגעגעים לאוקראינה.

קצת על סבא שלי

סבי גם עלה בשנת 1991, שמו זאמה שכטמן עלה ממינסק בלרוס. ברור שלא היה קל לעזוב. הוא היה עובד טוב ולכן רצו שיישאר, אך בסוף לא נשאר ועלה לארץ עם שני ילדיו: זנה וסבטה ולא מתחרט על ההחלטה הזאת ושמח שהוא עם משפחתו ובארץ ישראל.

הזוית האישית

במהלך התוכנית מאוד נהננו ובזכותה התחברנו יותר וזאת חוויה בלתי נשכחת וגם שמעתי סיפורים חדשים וגם נהנתי לבלות זמן עם סבא וסבא שלי.