מאגר סיפורי מורשת

הקדמה

אני לא יודעת מתי התחלתי לתת את דעתי ל"חוסר הזיכרונות" שלי, אולי הרגע היה כשבתי הבכורה, טל, ביקשה לדעת את קורות המשפחה ואחריה שאר הילדים כמשימה לבת מצווה. התשובה שלי הייתה שאינני יודעת דבר על משפחתי.

אני לא חושבת, שיש ילד ששואל את עצמו שאלות כמו, האם זה מוצדק שאני חי כך או אחרת? כך זה וזהו זה? ובאמת אני לא חושבת שחשבתי שמשהו לא בסדר בצורה בה גדלתי והתבגרתי. אלא שהיום אחרי שיש לי ילדים אני מבינה עד כמה לא קיבלתי את מה שהגיע לי לקבל, שלכל ילד בעולם מגיע לקבל, אני יודעת שזה כמו לילדים רבים אחרים, ואף לא נשארו בחיים. אני לא מאשימה חלילה את משפחתי אשר נקלעה לאכזריות של הימים ההם. אני נזכרת באימא שלי, נזכרת בה בהתרגשות.

קשר חזק בנינו לא היה וגם לא יכול היה להיות, אפילו שפה אחת לא הייתה לנו. כאשר אני נשאלת מהי שפת האם שלי התשובה המדויקת היא שאין לי שפת אם. האימא דיברה יידיש, אך הרחיקו אותי מאימא ומהבית בגיל קטן מאוד כך שיידיש לא דיברתי.

נולדתי בשנת 1940 בצרפת, פריז בזמן מלחמת העולם השנייה כשהנאצים שלטו בפריז והתחילו להיות ימים קשים ליהודים. לפי מה שאחותי אמרה, נמסרתי לידי משפחת איכרים ומילדה רגילה – אני מניחה שמחה ופתוחה, הפכתי כעבור זמן לתינוקת עצובה, מפוחדת שאינה מעיזה להרים את העיניים. כמובן שאני לא זוכרת כלום. אחותי מספרת על כליאה במרתף במידה ולא אספתי מספיק תפוחי אדמה בשדה, צעקות ואולי אף מכות. גם את ההמשך אני לא זוכרת. יש איזה מוסד לילדים ממנו הוצאנו מהר לפי הסיפורים.

את אבי-משה ואת אחי הבכור-מרסל לא הכרתי. הם נלקחו על ידי הגרמנים כשהייתי בת שנה או שנתיים בהפרש של מספר חודשים אחד אחרי השני.

 הורי 

מוסד אחר שזכור לי במעורפל, אך לטובה הפעם, הוא בית שנפתח לאחר המלחמה לילדי יהודים יתומים. זה היה בית/ארמון בכפר אנדליס. לזיכרוני הוא נקרא "הבית הורוד" הייתי שם הקטנה ביותר. אהבו אותי ופינקו אותי. היה מרחב, היו שדות. הלכתי לבית ספר בכפר, אולי ראשית כיתה א', כמובן שברובה ילדים לא יהודיים. אני זוכרת, או שרק נדמה לי, שקיבלתי משיכה באוזן, עמידה בפינה לפני כולם עם הרבה בושה וכאב לב , לא זכורה לי הסיבה.

העלייה ארצה

שני אחיי עלו לארץ עם עליית הנוער, בקום המדינה. אנחנו עלינו שנה אחר כך באונייה "נגבה". טרז, אחותי, שהייתה קשורה למשמר הנגב בקשר של "בורוכוב דרור" (תנועת הנוער) לקחה אותנו – את אימא ואותי אתה. היות שבמשמר הנגב לא היו ילדים בגילי (הייתי אז בת תשע) נשלחתי לקיבוץ גבעת ברנר. וכך קרה שבמקום להתאחד, לנסות מחדש "להקים" משפחה בארץ, שוב נפרדנו זה מזה.

אי-אפשר להאשים את טרז, היא הייתה בעצמה צעירה כל-כך, אבל אותם אנשים שדחפו וכיוונו היו בכל זאת צריכים לתת על כך את הדעת. אימא כאמור לא הייתה מסוגלת לכוון דברים. שוב חל מהפך בחייה. היא בוודאי הייתה אובדת עצות כילדה קטנה…

 בילדותי

הייתי לרוב עצובה בגבעת ברנר. בשום מקום לא הרגשתי בבית למרות הרצון הטוב שגילו כלפי. הרגשתי מאד בודדה. בכיתי המון. בעיקר בערבי חג היה מציף אותי גל חונק של דמעות והם שטפו ושטפו…..

הכיתה אליה הצטרפתי הייתה כיתה מיוחדת בגבעת ברנר, היות שלא היו כמעט ילדים במחזור הזה (ילידי שנות 40') צירפו לכיתה מכל הבאים לארץ, היו שם בנות ילידות טורקיה, שני בנים מהולנד, וכמובן שהיו עוד.

אז הייתי היחידה שלא ידעה עברית, התביישתי מאד, לא הייתה לי נפש חיה איתה יכולתי לדבר. הרגשתי רגשי נחיתות. רציתי להיות כמו כולם.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי "מעורבות חברתית" על ידי שי שנער.