מאגר סיפורי מורשת

השורשים של סבתי לידיה החלו עוד ברוסיה בשנת 1779.

בשנה זו נולד יצחק מזרחי בעיר דרבנט שברוסיה, בשלב מסוים עבר לפלסטינה לעיר צפת. יצחק מזרחי היה רבה הראשי של העיר צפת. הוא נפטר בפלסטינה בשנת 1862. באותן שנים שלטו בארץ העותמנים, בשנת 1831 נולד ליצחק בן ושמו יוסף. בבגרותו ירד יוסף למצרים לאלכסנדריה והפך להיות הרב הראשי של אלכסנדריה. יוסף התחתן עם אסתר שנפטרה בצעירותה ואז התחתן עם אידה, ממנה נולדו לו מספר ילדים, אחד מהם שמעון מזרחי. שמעון חי במצרים, נישא ונולדו לו 11 ילדים, אחת מהבנות הייתה רוזה. רוזה היא הסבתא של לידיה. רוזה נולדה במצרים ב-1889 ונפטרה ב-1949. רוזה התחתנה עם יצחק כהן טוויל, משפחתו חיתה בתחילה בלבנון בבירות, הם עסקו ביהלומים, סחרו בהם, ובמסגרת עיסוק זה הגיעו למצרים. שם הכיר את רוזה. הוא נפטר בגיל 60. סבתי לידיה לא הכירה את סבא שלה יצחק.

לרוזה וליצחק נולדו: חיים, סימון, רנה, זנט, מרסל, לוסי, פורטונה ואיווט. פורטונה היא סבתא רבתא שלי. חלק מהאחים של פורטונה נפטרו בגיל צעיר עקב מחלות ומגפות באותה התקופה. השאר נישאו והקימו משפחות במצרים בקהיר, בקהיר פורטונה התחתנה עם מוריס לבית אנג'ל. להם נולדה בשנת 1947 סבתי לידיה.

בתקופה זו המדינה שלנו עוד לא הוקמה, הבריטים שלטו בארץ והיו פרעות ומלחמות עם הערבים. בכ"ט בנובמבר שזה 29 בנובמבר 1947 החליטה עצרת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי בארץ והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ, יהודית וערבית, התכנית התקבלה ברוב קולות. 33 הצביעו בעד, 13 נגד, 10 נמנעו ומדינה אחת נעדרה. ביישוב היהודי ההחלטה התקבלה בשמחה רבה, אבל ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב התנגדו לחלוקה ולהקמת מדינה יהודית ויצאו למלחמה נגד היהודים שהיו בארץ. כך פרצה מלחמת השחרור בארץ.

בתקופה זו מצבם של היהודים במצרים הורע. עד אז מצבם היה טוב, היחסים עם הערבים היו רגועים. היהודים במצרים היו משכילים, אנשי תרבות, בעלי עמדות מפתח במקצועות שונים. המלחמה בארץ דרדרה את מצבם של היהודים במצרים, החלה אנטישמיות, התנכלו ליהודים, שדדו ובזזו, אנשים פוטרו מעבודתם והמצב היה מפחיד.

מוריס אבא של לידיה היה פעיל בתנועת "מכבי" במצרים (היום "מכבי" הם עמותת ספורט ברמה בינלאומית). במצרים "מכבי" פעלו בסתר כגוף ציוני. הם עזרו ליהודים שרצו לצאת ממצרים לעלות לא"י, העלייה היתה באוניות לאירופה, לאיטליה, או ליוון. בעקבות פעילותו בתנועת "מכבי" מוריס חש מאויים והחליט שזה הזמן לעזוב את מצרים.

מוריס ופורטונה עלו לארץ עם בתם לידיה בת השנתיים בשנת 1949, יחד איתם עלתה סבתא רבתא (אימא של מוריס רחל אנג'ל) והתגוררה עימם.

בהמשך השנים עלו אחריהם לארץ עוד אחיות של פורטונה (איווט, רנה ולוסי). האחות מרסל והאח סימון עזבו את מצרים לצרפת. בינתיים ב-1949 נפטרה רוזה אימם, זמן קצר אחרי שפורטונה, מוריס ובתם לידיה עלו לארץ – מספרים שנפטרה מצער וגעגוע אליהם.

החיים במעברות

בארץ פוזרו המשפחות במעברות. פורטונה מוריס ולידיה חיו במעבורת בבאר יעקב באוהלים משותפים, מספר משפחות חיו באוהל, ההפרדה בין המשפחות נעשתה ע"י תליית סדינים, המיטות היו ברזל והמזרנים מקש. אלה היו תנאים קשים ביותר ללא שום פרטיות, וניתן היה לשמוע את השיחות בין האנשים ואת בכי הילדים. המקלחות והשירותים היו מאולתרים בחוץ, השירותים היו בור באדמה, המטבח היה משותף לכל המשפחות. התנאים ההיגייניים היו ירודים ולכן היו מחלות.

במעברה נולדה רחל אחותה של סבתי לידיה. רחל התינוקת חלתה בטיפוס עקב התנאים הירודים והקשים באוהל.  בלית ברירה רחל הועברה לבית חולים בצריפין שם נאלצה להיות מאושפזת במשך שנה שלמה, לבד ללא אימא ואבא, ללא חיבוקים וליטופים. פורטונה היתה צועדת ברגל מבאר יעקב לבית חולים כל יום כדי להניק אותה. כעבור שנה רחל הבריאה וחזרה לאוהל.

מוריס החליט להילחם בסוכנות כדי שיקבלו שיכון שזה בית מאבן: "כמו שהכניסו את העולים מארצות אירופה,,, ככה אני רוצה לחיות" הוא אמר. סבתא לידיה מתארת זאת כאפליה גדולה שהייתה בין האשכנזים מאירופה למזרחים מארצות אפריקה. לבסוף סבא רבא מוריס הצליח והוא ומשפחתו קיבלו שיכון ברמלה, הבית היה קטן עם שני חדרים וגינה והמשפחה הייתה מאושרת מאוד. הם התחילו חיים חדשים ברמלה. הקימו בגינה לול של תרנגולות, גידלו יונים, שפנים, סבתא לידיה זוכרת שהם הקימו משק בית קטן בגינה הפרטית, השיכון הציל את המשפחה מתנאים תברואתיים קשים שהיו במעברה.

החיים ברמלה עברו בנחת ובפשטות, היה מקרר עם בלוקים של קרח אותם היו קונים מעגלות קרח שעוברות בשכונה, בכל יום ויום. אם עגלת הקרח לא היתה מגיעה, אז סבא רבה מוריס היה צועד עד לבית חרושת לממכר קרח, קונה בלוק ועטף אותו בשמיכת צמר ורץ הביתה מהר לפני שימס.

ברמלה נולדה אחות נוספת בשם דליה.

הפרנסה היתה קשה והם עבדו ככל יכולתם להתפרנס, בהמשך הם קנו בית ברמת גן, דירת שני חדרים. סבתא היתה בת שש, רחל בת שלוש ודולי התינוקת. ומוריס מצא עבודה בתל אביב. הדירה היתה נחמדה, קומה רביעית בבניין. סבתא החלה את כיתה א' בבית ספר בעיר.

הם חיו ברמת גן עד שסבתא התגייסה לצבא, לפיקוד דרום ושם הכירה את סבא רפי. הם שירתו בגדוד הקשר. בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. הם שירתו בסיני, סבתא בגדוד הקשר וסבא כחייל מילואים בגדוד. הם ירדו במשאיות לסיני ועברו את אל עריש, שם עמדה רכבת שהובילה ציוד לצבא המצרי והופגזה ע"י חיל האויר. מראה זה של ההפגזה ובהמשך חוויות ממלחמת ההתשה היו חוויות לא קלות שזכורות לסבתא היטב.

אחרי הצבא סבתא למדה באוניברסיטת ירושלים מדעי החברה והרוח וסבא למד משפטים. בשנה האחרונה ללימודים הם התחתנו, גרו בנווה שאנן בירושלים אצל ההורים של סבא. את הדירה הראשונה הם קנו כזוג צעיר ביד אליהו בתל אביב שם נולדו טל ויובל אבא שלי.

כאשר אבא שלי היה בן שלוש סבא עבד בשב"כ והיה הרבה בנסיעות מחוץ לבית ובהמשך קיבל תפקיד בירושלים, לכן המשפחה העתיקה את מגוריה לעיר, שם נולדה שני האחות הקטנה. לאחר מספר שנים המשפחה בנתה את ביתם בישוב המתפתח כוכב יאיר, המשפחה הייתה מבין מקימי הישוב.

כוכב יאיר הוקם כיישוב קהילתי חדש מוקף יער וחורש וכפרים ערביים. זאת הייתה התיישבות ציונית. ראש הממשלה בזמנו היה אריאל שרון. הוא ואנשי הליכוד דגלו בהתיישבות של רצועת ישובים יהודים שתעצור את התפשטות הכפרים הערביים באזור השרון שהם: טירה, טייבה, קלנסואה, ג'לג'וליה וקלקיליה.

כוכב יאיר הוקם על שמו של יאיר שטרן מפקד האצ"ל. מיקי איתן ח"כ מהליכוד פעל רבות לטובת הקמת היישוב, הקים עמותה שתכננה ופעלה לטובת הקמתו, זאת היתה מבחינתם התיישבות חשובה  שכן היישובים הערבים מסביב היו בעצם בנייה לא חוקית על אדמות ארץ ישראל. הישוב תוכנן בקפידה, כל משפחה בחרה את דגם הבית והבית נבנה באהבה גדולה.

סבתא מספרת שבהתחלה היה מפחיד וקשה לגור שם, ישוב מבודד, החוצה את הכפרים הערביים. על הכביש זרקו עליהם אבנים ובקבוקי תבערה, לכן היו אנשים שנסעו ברכב עם קסדות להגנה והילדים היו יושבים על רצפת הרכב כדי לא להיפגע. כדי לפתור את הבעיה החליטו לכרות את העצים הסמוכים לכביש כדי שלערבים לא יהיה היכן להסתתר. בהמשך הקימו מערך אבטחה בישוב. כיום הישוב מפותח ומבוסס מתנוסס בגאווה בין עצי החורש והרי השרון.

גלגולו של חפץ

זהו סט מזהב אמיתי של כוסות תה וקנקן. חפץ יקר ערך שמוריס ופורטונה קיבלו מתנה לחתונתם מאחותו של מוריס. הסט בן 80 שנה ובעל ערך סנטימנטלי וזכרונות יקרים מבית סבתא.

הסט המוזהב

הזוית האישית

סבתא לידיה: הייתי רוצה לומר שנהנתי מאוד עם נכדתי לספר ולשתף על עברי, הייתי רוצה לאחל המון הצלחה לנכדתי, המון אושר ועושר ושתצליח בכל מעשיה.

משי: הייתי רוצה לומר שנהנתי מאוד עם סבתי להקשיב וללמוד על עברה, הייתי רוצה לאחל המון שמחה לסבתי, המון בריאות ותקווה ושיאהבו אותה תמיד.