מאגר סיפורי מורשת

בס"ד

(ציפורה וינברג מספרת על הוריה למלכה הלשטוק)

השנה שנת תש"ה. דבורה, בחורה צעירה, עושה דרכה מפולין לרומניה – הביתה! דבורה בורחת, מבקשת להשאיר מאחוריה את זיכרון השנתיים שעברו עליה בבירקנאו אושוויץ, ובמחנות העבודה הבלתי אפשריים שבהרי הקרפטים. על גג של רכבת היא טסה רועדת מקור, אך לא מפחד – מי שחווה את מה שחוותה כבר אין בו פחד, רק פחד ה' עליה. דבורה חלשה בגופה אך חזקה מאוד ברוחה, מגיעה הביתה אל הוריה, לפגוש את החיים לשמוח איתם ולהתאבל על המתים. שלושה אחים, גיסה ושבעה אחיינים לא שרדו.

אבל הייתה גם חצי הכוס המלאה והמשפחה מנסה לחיות ולבנות. תוך כמה חודשים זוכה דבורה לבוא בברית האירוסין עם שמעון, בחור ירא שמים ותלמיד חכם. שמעון עבר את שנות "הזעם ברומניה" במחנה עבודה. במחנה העבודה בלט בהתמדתו בשאיפותיו ובמסירות נפשו לכל דבר בקדושה.

באדר הם באו בברית האירוסין והחתונה נקבעה לחודש ניסן. באחד השבתות שבין האירוסין לחתונה, התנפלו פורעים על החתן שמעון שחזר מבית הכנסת עם אביו ואחיו הצעיר. פצוע הוא הובהל לבית החולים כשפניו נפצעו ואפו נשבר. כך מצאה אותו הכלה דבורה, שבאה לבקרו.

עם כל הקשיים, התקיימה החתונה במועדה בעיר קלוזינבורג ברומניה, בשמחה ובששון ועם הרבה ניצולים ששבו לרומניה השתתפו בה. לאחר נישואיהם גמלה בלבם המחשבה לעלות לארץ ישראל. האפשרות לעלות לארץ הייתה רק עם סרטפיקטים. ומי שלא השיג סרטיפיקט נאלץ לעלות בדרך לא לגאלית. גם שמעון ודבורה עלו על אוניית המעפילים בדרכם לארץ הקודש.

הייתה צפיפות קשה מאוד באונייה, היה חם ואת המים נתנו במשורה. שמעון נתן לדבורה גם את מנת המים שלו. והוא – כשהצמא הציק לו מאוד מאוד, עלה על לסיפון האונייה והנה אמר לעצמו: 'האונייה מוקפת בכל כך הרבה מים, אתכופף וארוה את צימאוני, כשאלגום ממי הים'. נרתע לאחור, המים כמובן היו מאוד מלוחים. וכך הפליגה האונייה, כששמעון ודבורה מתקדמים לעבר חופי ארץ ישראל הנכספת, כשהם מלאים באמונה ותקווה לעתיד טוב.

האונייה לא זכתה לעגון בארץ ישראל וכל נוסעיה הוגלו לקפריסין. שמעון ודבורה מגיעים לקפריסין ושם יש שפע של עשייה. שמעון אוסף את הנערים הצעירים וקובע שיעורים בחומש במנה ואחרכך בגמרא. הוא מצליח לגייס קצת ספרי קודש, והנערים הצעירים נוהרים אחריו.

באחד מימי שישי הובהלה דבורה לבית החולים כדי ללדת בשעה טובה את בנה הבכור. אך לשמעון לא ניתנה הרשות לצאת מהמחנה וללוות  אותה לבית החולים. וכך, לבדה ובודדה היא הגיעה לבית החולים לבדה, עברה חוויית לידה ראשונה קשה, כשבסופה איבדה את הילד, ולא היה אף אחד שיבכה יחד אתה.

רק ביום ראשון בלילה נתנה לשמעון רשות לבקר את אשתו ולהתבשר בבשורה הקשה. הם לא נתנו לעצמם זמן לבכות, חזרו למחנה והנה חברתה של דבורה ילדה בו תינוק בריא, אך האם חלשה ולא מסוגלת לטפל בתינוק. דבורה מסוגלת! דבורה יכולה! דבורה יכולה להאכילו, דבורה יכולה לטפל בו במסירות באהבה, היא פתחה את זרועותיה ואימצה את התינוק עד שאמו הבריאה.

בתש"ט זכו לעלות לארץ ישראל. באדר עלו ובניסן זכו לחבק את בתם הראשונה. קשיים רבים ושונים עברו על שמעון ודבורה בארץ ישראל, אך הדרך הייתה להם בהירה וברורה וה' פתח את ידו. הם זכו להקים בית שמח בב"ב. הקב"ה זיכה אותם בשלוש בנות, נכדים ונינים ובני נינים.

כולם מקיפים בהערכה ובהערצה את בית הסבא והסבתא. אני, ציפורה וינברג, בתם השנייה, זכיתי בהורים שהנחילו לי עושר רוחני, נכסי צאן ברזל ותקוותי כמותם להנחילם לילדיי.

ולסיום, באחד הימים כשנערכתי לנשואי אחד מבניי, ישבו הילדים הצעירים בבית והכינו שקיות לשבת חתן. הייתה שמחה וצהלה בבית, ולפתע נשמעו דפיקות בדלת. אבא נכנס, הוא ראה את העשייה בסלון עם השקיות ושאל: "כמה פקעלך את מכינה?"

"500 פעקלך", אמרתי לו.

"500!?" אמר אבא.

אבא חזר ושאל: "500 שקיות את מכינה לשבת חתן של הנכד שלי?500!!", והוסיף: "בשבת חתן שלי לא היו ילדים שיאספו את הסוכריות שזרקו בבית הכנסת". דמעות היו בעיניו כשאמר: "זו נקמתנו בצוררים .500 ילדי חמד שינסו בקולות צחוק ושמחה לתפוס בשבת את הפקעלך."

הפמוטים של אימא שלי ז"ל

אני ירשתי מאמא שלי את הפמוטים שלה שזכתה להדליק במשך 70 שנה. לפמוטים אלו יש סיפור מעניין: כשעברו הוריי בגבול רומניה בדרכם לארץ ישראל, שברו השוטרים בגבול פמוט אחד כיון שחשדו שבתוך הפמוט מחביאים כסף או תכשיטים. כשהגיעו הוריי לארץ, נתן אבי את הפמוט לצורף כדי לתקן אותו אך הפמוט המתוקן נשאר נמוך יותר מהפמוט השני. וכך הדליקה אימא ז"ל נרות שבת במשך שבעים שנה כשבפמוט האחד מונצחת ההיסטוריה שלה.

זכיתי ואני מדליקה בכל שבת נרות בפמוטים אלו.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת שיתוף פעולה בין באים לטוב – מערך ההתנדבות הלאומי של ותיקים בישראל ותכנית הקשר הרב דורי, התשפ"ג 2023.