מאגר סיפורי מורשת

הסבר לכותרת:

101 שנים, בגדאד – רמת גן

סבא רבא סלים הלך לעולמו בשנת 2013 בשיבה טובה בגיל 91. סבתא רבתא בלונש עדיין איתנו וחגגה יום הולדת 100 בחודש אוקטובר 2022, וכעת היא בשנתה ה – 101.

תיעוד שסבא רבא כתב בכתב ידו

סיפורם של סלים ובלונש עיואן, סבא רבא וסבתא רבתא שלי, שנולדו בבגדאד, עיראק ועלו לארץ הוא סיפור של 101 שנים מבגדאד ועד היום ברמת גן.

אנחנו רוצים להביא את סיפורו של זוג צעיר שעלה לארץ בחוסר כל, גר באוהל בשער עלייה, בצריף במעברת חיריה ובשיכון בשכונת רמת השקמה. סיפור על אנשים שנאלצו באמצע החיים להגר לארץ חדשה ולהתחיל את החיים מהתחלה. הם עבדו קשה, למדו שפה חדשה והקימו משפחה לתפארת בתנאים קשים, אבל בנחישות ובלי להתלונן.

סבא ומשפחתו

נתחיל בסיפור:

סבא סלים נולד בתחילת שנת 1922 בבגדאד, עיר הבירה של עיראק. בסוף אותה שנה, באותה עיר, נולדה סבתא בלונש.

סבא סלים למד מתמטיקה עם חבר שלו, אברהם. יום אחד, כשלמדו יחד בביתו של אברהם, סבא סלים פגש את בלונש, אחות של אברהם, והיא מאוד מצאה חן בעיניו. סבתא בלונש למדה בבית ספר תיכון אליאנס, בו דיברו צרפתית, וסבא סלים בדיוק עבר בחינות בגרות בשפה האנגלית.

באותה תקופה, בשנות הארבעים של המאה הקודמת, היה נהוג בעיראק שתפקיד ההורים הוא למצוא שידוך לילדים. סבא סלים ביקש ודרש מהוריו לפגוש את הוריה של סבתא בלונש ולבקש את ידה. הוריו של סבא לא כל כך התלהבו ואז סבא סלים עשה שביתה עד שהוריו התרצו וביקשו את ידה של בלונש מהוריה. לפני חתונתם, אבא של סבתא בלונש, סלח, נפטר בגיל צעיר.

סבא רבא וסבתא רבתא התחתנו בשנת 1944 בעיר בגדאד בעיראק.

ביום נישואי סבא רבא וסבתא רבתא

בשנת 1945 נולדה בתם הבכורה איבון, בשנת 1947 נולדה בתם השנייה קלודט-דגנית. מה פתאום שמות צרפתיים לילדות בעיראק? ובכן, זוכרים שסבתא בלונש למדה בבית ספר אליאנס בו דיברו צרפתית? זו הסיבה. ובתאריך 25/2/1951 נולד בנם סלח, הוא סבא דורון שלי, סבא דורון נקרא בשם סלח על שמו של אבא של סבתא רבתא בלונש שנפטר בשנת 1944.

בחודש מרץ 1951, כשסלח התינוק היה בן חודש, עלתה המשפחה הצעירה לישראל במסגרת מבצע עזרא ונחמיה. המשפחה הצעירה, הורים ושלשה ילדים קטנים בגילאים שש, ארבע וחודש, שוכנה באוהל במעברת שער העלייה, ליד חיפה. זה היה חורף גשום מאד, ובכלל זה לא היה קל לעבור מבית אבן חמים לאוהל דולף ללא רצפה ובוץ מסביב.

אבל סלים ובלונש התחילו חיים חדשים בארץ חדשה והיו עסוקים בעבודה, גידול הילדים ולימוד שפה חדשה, עברית. אחרי חצי שנה הם עברו לצריף עץ במעברת חיריה, ליד הספארי ברמת גן.

ציור של סבא רבא וסבתא רבתא

גם במעברה החיים לא היו קלים, בצריף היה חם מאד בקיץ וקר מאד בחורף. השירותים היו בתא קטן מחוץ לצריף שהדרך אליו היתה בוצית בחורף וזרועה בעשבים וקוצים בקיץ. כדי להתרחץ היה צריך לחמם מים בקומקום, את האוכל בישלו על פתיליות נפט וכדי לשמור את המצרכים בקירור היו קונים כל יום רבע בלוק קרח שאותו שמו ב"מקרר".

בחורף ירדו גשמים שהפכו את כל המעברה למגרש בוץ גדול ובקיץ צמחו עשבים וקוצים. בלילות התנים היו מתקרבים ומייללים וזה לא היה נדיר למצוא נחשים בשדה וליד הבית.

ליד הצריף של סלים ובלונש גרה אימא של בלונש נעימה ואחיה אברהם, שבזכותו סבא סלים הכיר את סבתא בלונש.

בתחילת שנות ה – 50 של המאה הקודמת מדינת ישראל קלטה עולים רבים מכל מדינות העולם. מספר העולים היה גדול כפליים ממספר התושבים, ולא היו למדינה אמצעים לתת לכל העולים אפילו תנאים בסיסיים, ולכן שיכנה אותם במעברות, שם התגוררו באוהלים ובצריפים בתנאים קשים, ללא מים זורמים וללא חשמל. בנוסף, למדינה הצעירה לא היו מספיק משאבים, והיא נאלצה לבצע מדיניות "צנע" במשך מספר שנים: האוכל ניתן בקיצוב, ולכל אדם הוקצבו מצרכים בסיסיים כמו סוכר, קמח וחלב.

מאחר והיה מחסור באוכל סבתא נעימה עיבדה את האדמה מסביב לצריף והקימה גינת ירק ובה גידלה ירקות שלא ניתן היה להשיג בחנויות, וגידלה תרנגולות כדי שיהיו ביצים לילדים. סבא דורון מספר שזכור לו סיפור שסבתא נעימה (סבתא של סבא דורון) נסעה לקרובי משפחה שגרו בכפר בגליל והבריחה תרנגולת למעברה.

התקופה הזו היתה מאד קשה לסבא רבא וסבתא רבתא אבל הם למדו עברית, ועבדו בכל מיני עבודות. סבא סלים לא בחל בשום עבודה, וגם עבד בחקלאות בחוות הזרע בגידול ירקות וקטיף. תוך כדי העבודות האלו הוא התחיל ללמוד הנהלת חשבונות וכעבור כשלש שנים התחיל לעבוד במשרד האוצר.

סבא דורון מספר שאין לו יותר מדי זיכרונות מתקופת המעברה, אבל הוא כן זוכר את גינת הירק, התרנגולות, את יללת התנים ואת הנחשים שהתרוצצו בשדה.

בשנת 1956 סבא וסבתא עברו לשיכון בשכונת רמת השקמה שנקראה אז סלמה גימל. השכונה אוכלסה במשפחות עולים מעיראק, מצרים, רומניה ופולין. שם סבא דורון פגש לראשונה אנשים ששרדו את השואה, והוא זוכר את המספר הכחול על ידיהם.

בשיכון ברמת השיקמה התרחבה המשפחה ונולדו אורלי ואסנת.

סבא סלים המשיך את לימודיו, לימודי ערב, בראיית חשבון והוסמך כרואה חשבון, כל זאת בשילוב עם עבודה במשרה מלאה במס הכנסה. סבתא בלונש יצאה לעבוד בדואר ישראל ועבדה כל יום משעה ארבע אחר הצהרים עד אחת עשרה בלילה.

תעודה מבית הספר הגבוהה למשפט ולכלכלה

סבא רבא וסבתא רבתא עבדו קשה מאד, גידלו משפחה לתפארת. הדבר החשוב ביותר היה החינוך והלימודים, וסבא וסבתא רבא דאגו ודחפו את ילדיהם ללמוד ולהגשים את עצמם בלי להיות תלויים באחרים.

תעודת הוקרה סיום שירות המילואים של סבא רבא

זה הסיפור על סלים ובלונש, סבא רבא וסבתא רבתא שלי שהגיעו לישראל כמשפחה צעירה לתנאים מאד קשים. גם אם התלוננו הם ידעו שרק בעבודה קשה שלהם הם יצליחו ויגיעו להישגים.

 סבא רבא וסבתא רבתא 

בימים אלו כשמדברים במדינה על קיפוח ועל "ישראל השנייה" צריך לקחת דוגמה מסבא רבא וסבתא רבתא שלי, שהתחילו בתנאי פתיחה קשים ללא תמיכה מהמדינה, הקימו משפחה וגידלו ילדים שתורמים למדינה בשירות צבאי ובהשכלה.

 סבא רבא וסבתא רבתא 

אלו האנשים שבזכותם ישראל הגיעה להישגים רבים.

הזוית האישית

ליבי: היה לי כיף שסבא בא לבית הספר שלי וראה איפה אני לומד. היה כיף גם לפגוש אותו באמצע השבוע, רק הוא ואני (מהמשפחה). הסיפור שסבא סיפר מעניין. אני חושב שסבא וסבתא רבא שלי ידעו איך להסתדר, אפילו בלי בית רגיל. הם היו חרוצים.

סבא דורון: במסגרת התכנית פגשתי את ליבי מספר פעמים. לצערי, הביקור במוזיאון אנו – בית התפוצות התבטל בגלל התהפוכות הפוליטיות במדינה, וזו היתה הזדמנות לדבר גם על המדינה הדמוקרטית שבנו לנו ההורים המייסדים, ביניהם סבארבא  וסבתא רבתא, ועל כמה חשוב לשמור על הדמוקרטיה בישראל. בפגישות בינינו דיברנו על כל מיני נושאים שבדרך כלל לא מצליחים לדבר עליהם כי אנחנו לא לבד ויש עוד נכדים בסביבה. שמחתי על ההזדמנות לראות את ליבי בבית הספר עם החברים והחברות שלו ולהקדיש זמן רק בשבילו.