מאגר סיפורי מורשת

שמי נועה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מעלה את סיפור חייה של סבתא מרים דנטס (סבתא מצד אימא שלי) אל מאגר המורשת של התכנית.

שמה של סבתי הוא מרים, שמה ניתן לה על שם סבתא שלה, אימא של אימא. היא נולדה בתאריך 4.11.1943 בבוקרסט, עיר הבירה של רומניה. שמות הוריה של סבתא: אנטה וחיים גולדנברג, אשר נולדו גם הם ברומניה. סבתי היא הבת הבכורה, היה לה אח אחד צעיר ממנה בשלוש שנים ששמו היה אשר.

אימא של סבתי הייתה בשלנית ואביה היה סוחר בדים. תכונותיהם הבולטות של הוריה שעברו גם לסבתי הם משפחתיות, עזרה לזולת, קיום מצוות ואהבה למסורת היהודית.

הילדות ברומניה

סבתא התחנכה ברומניה בגן רומני ולמדה שנה אחת בבית ספר ברומניה לפני עלייתה ארצה בגיל 7. מילדותה ברומניה סבתא זוכרת שגרו בבניין משותף, באזור שלה לא גרו הרבה יהודים – היו שם רק מספר משפחות יהודיות והרבה שכנים נוצרים. היא זוכרת במיוחד זוג שכנים נוצרים שגרו בבניין משותף איתם והייתה להם חנות גדולה לתכשיטי זהב  – וכל שנה בכריסמס (חג המולד) הם היו קוראים לסבתא שלי אליהם ומורידים מעץ האשוח מתנה עבורה – שרשרת זהב. סבתא בתור ילדה מאוד שמחה והייתה מאושרת, היא חיכתה מדי שנה למתנות שהשכנים יביאו לה.

העלייה לארץ ישראל

חלומם של ההורים של סבתא היה להגיע לארץ ישראל ולבנות בית בארץ הקודש. במשך שנים הם ניסו לקבל אישור יציאה לארץ ישראל מממשלת רומניה וכל הזמן דחו אותם ולא אישרו להם. הם היו מאוד עצובים ומאוכזבים, אך אף פעם לא התייאשו ולא ויתרו והמשיכו כל הזמן לנסות ולהגיש בקשות חדשות לקבל אישור לעלות לארץ ישראל.

כשסבתא הייתה בת 7 ממשלת רומניה אישרה לה ולמשפחתה לעלות לישראל. ההתרגשות הייתה גדולה מאוד, ההורים שלה חזרו הביתה עם האישור ביד והשמחה הייתה גדולה מאוד, סבתא ואחיה שיחקו בחצר וההורים אמרו להם: "תתארגנו מהר, אנחנו נוסעים לישראל". סבתא זוכרת שהיא ואחיה הקטן רקדו ושרו משמחה, ההורים שלהם אספו כמה חפצים, את הכסף שהיה להם היה אסור להוציא מרומניה, לכן ההורים של סבתא נתנו את כל הכסף שהיה להם לשכנים שלהם שנשארו ברומניה.

סבתא ומשפחה עזבו את הכל והתחילו במסע לישראל. בהתחלה נסעו עם רכבות גדולות עד הנמל, שם היו אוניות גדולות שחיכו ליהודים להפליג איתם לארץ ישראל. האוניות היו מלאות ודחוסות באנשים, ההפלגה ארכה  כארבעה ימים עד שהגיעו לארץ ישראל בתאריך 20.8.1950, הם הגיעו לנמל חיפה.

בנמל חיפה הורידו את כל היהודים מהאונייה וקיבלו את כל העולים לרישום, נתנו לכל אחד מהם מספר תעודת זהות וחיסונים. משם עברו ל"שער העלייה" בחיפה למספר ימים, זה היה מחנה אוהלים, היו שם אוהלים גדולים עם הרבה משפחות. משם פיזרו את המשפחות לכל מיני מקומות בארץ, סבתא והוריה נשלחו לעיר ראש פינה, שם הקימו להם אוהלים ונתנו להם מיטות ברזל עם מזרונים שיש בתוכם קש. כל משפחה גרה באוהל ללא חשמל, הם קיבלו לאכול לחם, מרגרינה וריבה. מקלחות, שירותים וברזים היו במשותף לכולם מחוץ לאוהלים. מסביב האוהלים היו הרים ובלילות היו תנים מייללים. בתור ילדים הם פחדו מאוד לישון.

אחרי חצי שנה הקימו צריפים מפח (פחונים) וכל משפחה קיבלה צריף מפח. בחורף הגשם טיפטף על התקרה ואי אפשר היה לישון מהרעש, ובקיץ היה חם מאוד והידיים של כולם היו נכוות מהפח הלוהט מהשמש. החיים היו מאוד קשים – אימא של סבתא מכל הקושי חלתה בצהבת קשה והייתה מאושפזת בבית חולים בטבריה לחודש ימים. אבא של סבתא נשאר לבד עם שני הילדים והיה חייב לצאת לעבוד בקיבוץ מחניים בבריכות דגים, וסבתא שלי שהייתה כמו אימא קטנה שמרה על אחיה הקטן, הכינה לו אוכל ודאגה לו מאוד.

אחרי שנה סבתא של סבתא קיבלה גם היא אישור משלטונות רומניה והגיעה לישראל, לעיר חולון. היות ואימא של סבתא לא רצתה להשאיר את אמה המבוגרת לבד בעיר, היא ביקשה העברה עם כל המשפחה להגיע לעיר חולון. לקח זמן, אבל בסוף הם קיבלו את האישור וסבתא, אחיה הקטן והוריה עברו לעיר חולון, למעברת חולון, שם גרו שוב באוהל.

בחורף – בגשמים וברוחות, האוהל היה עף והמשפחה הייתה נשארת ללא אוהל ונרטבת מהגשם. לאחר שנה במהלכה גרו באוהלים, הקימו להם צריפים מבד (בדונים- שזהו צריף שהשלד שלו מכסה בד פשוט). שירותים, מקלחת וברזי מים לשתייה ולשטיפת כלים היו משותפים לכל המשפחות ביחד. אביה של סבתי הקים גינה מסביב לצריף הבדונים שם גידל ירקות גינה ועם צינור השקה את הגינה וכל הילדים במעברה היו מסתכלים ומתלהבים.

בגרותה של סבתא והמעבר מאוהל לבית

כשסבתא הייתה בכיתה ז', הוריה של סבתא עבדו קשה, חסכו כסף וקנו דירה חדשה בת שלושה חדרים מ"עמידר", עם שירותים ואמבטיה בתוך הבית וקירות מבטון, השמחה הייתה גדולה מאוד.

סבתא עברה ללמוד בבית ספר היסודי "הס" בחולון, שם למדה בצורה מסודרת את מקצועות העברית, חשבון והתורה. היא השתלבה מבחינה חברתית נהדר, הכירה חברות חדשות ולמדה את השפה העברית וגם את השפה הערבית שלמדה מחברות שלה שהגיעו מעיראק ולמדו איתה בבית הספר. סבתא אהבה מאוד לשחק בקלאס, חמש אבנים, קפיצה בחבל, ים-יבשה ועוד. כשהייתה בכיתה ז' – הלכה בפעם הראשונה לתנועת נוער "העובד והלומד" יחד עם כל החברים מהכיתה שלה ומאוד נהנתה, היא הכירה שם הרבה חברים וחברות ותקופה זו זכורה לה כאחת התקופות הטובות והיפות שהיו לה. במקביל סבתא רקדה ריקודי עם בלהקת "יואב אשריאל" והופיעה על במות בחולון מדי שנה ביום העצמאות. סבתא סיימה את לימודיה בבית ספר "הס" ועברה לבית ספר התיכון לעיצוב אופנה בתל אביב, שם הכירה חברות חדשות שהיא בקשר איתן עד היום, הן נפגשות יחד בבתי קפה ומעלות חוויות מהילדות.

בסיום הלימודים בתיכון סבתא התגייסה לצה"ל לחיל המודיעין ושירתה בצבא קבע 18 שנה, סבתא אהבה מאוד את צה"ל ואת ארץ ישראל והרגישה גאווה גדולה לשרת את המדינה ולתרום לצה"ל.

המפגש בין סבתא לסבא שלי והחתונה

סבתא הכירה את סבא יצחק ז"ל במוסך של דוד שלה, סבא הגיע לתקן את הרכב שלו וראה את סבתא, הוא הציע לה ללכת לשתות קפה יחד וכבר באותו הערב יצאו למסיבה. הם היו חברים במשך שלוש שנים ולאחר מכן התחתנו באולמי "ברוך" בחולון. הייתה להם חתונה גדולה יפה ומפוארת, הגיעו לחתונה משפחה, חברים וגם חיילים ומפקדים ששירתו עם סבתא בצה"ל. לאחר שנה וחצי נולדה להם בת ששמה פזית (אימא שלי) ולאחר שנתיים נולדו להם שני בנים תאומים  ששמם אורן ומשה והשמחה הייתה גדולה.

סבתא וסבא בפנסיה

כשסבתא וסבא יצאו לפנסיה היה להם שבוע מסודר: שלוש פעמים בשבוע הם  עזרו לאימא ולאחים שלה לטפל בנכדים (סך הכל תשעה נכדים). הם היו לוקחים ומחזירים אותנו מגני הילדים, עוזרים בבישול ארוחות הצהרים לוקחים אותנו לסרטים, הצגות, מסעדות ועשו איתנו הרבה דברים טובים. פעמיים בשבוע היו מוקדשים עבורם, הם היו הולכים לחוג ספורט, להצגות, הרצאות, טיולים ומפגשים עם חברים שלהם.

לצערי, סבא יצחק חלה ונפטר לפני שנתיים וחצי והיה לי מאוד קשה עם האובדן, אני מתגעגעות אליו מאוד. סבתא נשארה לבד וקשה לה מאוד בלעדיו, היא עברה ניתוח ברגל וקשה לה מאוד ללכת ולתפקד כמו פעם. אנחנו מנסים לעזור לה ולהיות איתה כמה שיותר ולעשות איתה דברים טובים ומשמחים.

התחביבים של סבתא הם ציור, סריגה, רקמה והכנת עבודות יד.

הזוית האישית

סבתא מרים: מאוד נהניתי לספר לנועה את סיפור חיי – התרגשתי מאוד ובזכותה חזרתי לילדות, ראיתי כמה נועה מתעניינת ומתרגשת לשמוע את סיפור חיי וזה שימח אותי מאוד.

נועה הנכדה המתעדת: נהניתי מאוד לעבוד עם סבתא, למדתי עליה דברים שלא ידעתי לפני כן, אני שמחה שהייתה לנו הזדמנות להיות יחד ולשמוע את הסיפורים של סבתא, המפגשים בנינו היו מרגשים, מצחיקים ומהנים.