מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי הוא שמואל דרוקר ואני נולדתי בזלצבורג שבאוסטריה בשנת 1948 להורים פניה וישראל דרוקר.

כמו לרוב היהודים, לא היה לי ולמשפחתי מקום לחזור אליו לאחר מלחמת העולם השנייה, ולכן וחיינו במחנות המעבר בזלצבורג שבאוסטריה ביחד עם עוד כעשרות או מאות אלפי יהודים. בפברואר 1949, כשהייתי תינוק בן ארבעה או חמישה חודשים, הגענו לאיטליה ועליתי על אונייה עם הוריי, אחותי ועוד אלפי יהודים שהפליגה לישראל.

לאחר שאני ומשפחתי הגענו לנמל חיפה אנחנו וכל המשפחות שהפליגו אותנו נשלחו למעברה בפרדס חנה, מעברה של אוהלים, שורות של אוהלים כמו שמראים בתמונות. לאחר חצי שנה נשלחו למעברה של צריפים בגני תקווה של פעם.

בגני תקווה היו צריפים שבכל צריף חייו ארבעה משפחות, כאשר השירותים והמקלחות היו משותפים לכל שתי משפחות. מסביב לכל צריף הייתה חלקה קטנה של אדמה אשר כל משפחה גידלה בה סוגים שונים של ירקות ופירות בשביל הקיום היום יומי שלה. אימא שלי גידלה תרנגולות, תותים וכמה עצי פרי, כל דבר אכלנו בעונתו.

כילד חיי היו טובים, לא דאגתי לכלום וכל היום הייתי או בבית ספר או בטבע, כשהייתי ילד לא היו חוגים ואירועים או משהו אחר שיעסיק אותך אז אתה מצאת לעצמך תעסוקה, זה בדרך כלל היה בחצר, בטבע, בשדות.

שירות צבאי והקמת משפחה

התגייסתי לצבא באוקטובר 1966 ושירתי בחיל האוויר. נשלחתי לקורס קצינים והייתי הקורס קצינים האחרון בבאד אחד כפר סירקין והקורס הראשון במצפה רמון. שירתי חצי שנה במצפה רמון ומצפה רמון של שנת 1968 הייתה כמו מערבונים: התריסים של הבתים דופקים ברוח, קוצי הדרדר מתגלגלים ברחובות ובשדות, בקיצור, לא דומה בכלל למה שהיא היום. לאחר מכן שירתי באזור צפת, שזה אזור אחר לגמרי עם המון ירוק, המון עצים, המון חורשות, בקיץ קריר שם ונעים ולא החום של מצפה רמון, רק צריך לקחת בחשבון שלכל המקומות האלה לא היו הסעות, היה צריך להגיע בטרמפים, זה לפעמים היה חצי יום ויותר להגיע למקום כזה. לאחר מכן עברתי לשרת בסיני, במקום מרוחק הנקרא ג'בל אום מרג'ום, זה היה בסיס צבאי על הר גבוה, שם שירתי שנתיים ועוד חמש שנים במילואים, השנתיים של השירות חובה וקבע בסיני היו מעניינות מאוד, מאתגרות מאוד, הכרתי שם את רעייתי, ליאורה. שנה לאחר שהשתחררנו, התחתנו ועברנו לגור בפתח תקווה. בפתח תקווה נולדו לנו שלושה ילדים מקסימים: גיא (הבכור), אליה ויעלה (הקטנה). וגם הם גרים בפתח תקווה ואנחנו משפחה מאושרת.

בעת שירותי הצבאי

עיסוק ותקופת הקורונה

כיום אני עוסק בייבוא ושיווק של כלי בית, מתנות ודברי נוי לחנויות אדריכלים ומעצבים.

הקורונה הייתה תקופה משונה מאוד, זה הרגיש כאילו בהתחלה התייחסנו לזה כמו עוד איזה סוג של שפעת או איזה גל שהגיע ויחלוף תוך כמה ימים, אני אפילו הספקתי לנסוע לחוץ לארץ בתחילת הקורונה ולחזור מתוך מחשבה שזה כלום, אבל לאט לאט הבנו שזה משהו שאין לנו ניסיון בו ולא חווינו כזה דבר בכל השנים שלנו, נאלצנו לשנות את כל סדר וצורת החיים, הפסקנו את המפגשים המשפחתיים וכתוצאה מכך התגעגענו לילדים ולנכדים אפילו יותר מפעם, אבל היה צריך לחיות במסגרת חדשה עם חוקים חדשים וככה חיינו בכל התקופה הזאת, אבל העיקר שהיא עברה.

מסר לדור הצעיר

המסר שאני מעביר לדור הצעיר הוא: תשמרו על מה שנותנים לכם שיוכל לעבור גם לדורות הבאים, זה לא מובן מאליו שזה יישמר להם, אנחנו צריכים לשמור את זה עבורם.

הרבה מסרים אין מה להעביר לכם, אתם חווים אותם לעיתים תכופות בקצב הרבה יותר מהיר ממה שהיה אצלנו, אצלנו השינוי היה בין דור לדור ולעומת זאת אצלכם השינוי הוא בין שנה לשנה. אני בטוח שאתם תצליחו ותתגברו כי חונכתם בצורת חיים כזאת. אל תשכחו להנות בחיים האלה.

הזוית האישית

סבא שמואל: הייתי מאושר שאתה עושה את התכנית הזאת על ההיסטוריה של המשפחה שלך וראיתי את ההתעניינות שלך לפי ההרחבה של השאלות הבסיסיות ולא רק מה שכתוב לך לשאול, אני חושב שקיבלת תמונה על איך היו החיים פעם. היה לי כיף לעבוד איתך.

קורן הנכד המתעד: מאוד נהניתי במהלך התכנית וגיליתי הרבה על ההיסטוריה המשפחתית שלי.